חם היה היום בעמק החיות המוזרות. חם מאוד. אדים מהבילים עלו ממדרכות נוטפות זיעה (סתם, תמחקו את המשפט האחרון).

בבוקר, לאחר שאפסנתי את הילדים במוסדות (החינוך) נסעתי ל"קיבל אנד שאקט" בפאלו אלטו שם הפקדתי את המצלמה לניקוי. כרגיל, לא הסתפקתי במטרה לשמה באתי, העברתי מבטים עורגים על עדשות, ליטפתי חצובות, עיינתי בחוברות צבעוניות, נשמתי עמוק ריחן של מצלמות, אני חושבת שהרגשתי כמו חבצלת בחנות נעליים.

פתאום הבנתי שפיתחתי לי סטיה.

אחרי המיזמוטים האלה, נשארו לי 10 דקות להצטייד באוכל כדי להגיע בזמן, לשם שינוי, לשעור שלי בקולג' והתעצבתי על ליבי שאין בעמק שלי אוכל ראוי לשמו לחטוף ב-10 דקות כמו בורקס למשל.

הגעתי כל עוד רוחי בי לכיתה הריקה. שוב טעיתי במספר הכיתה וגיליתי שעלי להגיע לצד השני של הקולג'. קיללתי את עצמי על עקבי המי-יודע-כמה-סנטימטר שלי (כן,יש מקום פנוי בליבי גם לנעליים ראויות לשמן) והזכרתי לעצמי שאסור בשום פנים להגיע עם עקבים כאלה למקום שיש לו “hill” בשם כמו הקולג' שלי למשל.

עכשיו נשאלת השאלה: האם לרדת חזרה את 100 המדרגות שעולות ממגרש החניה לקמפוס ולנסוע לצד השני של הקולג' או ללכת לצד השני עוקפת גדרות ומהמורות (כיוון שהקולג' בשיפוצים) ומשמעו גם לחזור את כל הדרך הזאת בסוף השעור?

החלטתי לצעוד. כשהגעתי נוטפת וחצי מתה לצידו השני של הקולג', פגשתי את המרצה שלי ועוד תלמידה צועדים לקראתי בחיוכים ומסמנים בידיהם. הכיתה החליטה שמזג האויר מקסים מדי ורוצים "טיול". כלומר גלריה בפאלו אלטו.

טוב, לפחות גם המרצה שלי חנה בצד השני של הקמפוס באותו מגרש בו אני חניתי,  כך שהדרך לשם עברה בנעימים. כמובן שניצלתי את הזמן להתפלסף איתו על הנושא עימו דנתי עם ט' המופלאה אתמול: האם באומנות (ובצילום בפרט) חשובה התוצאה הסופית בלבד, או הדרך שהגענו עליה חשובה גם? הנושא חם בפרט בעולם הדיגיטלי, בו רוב הצלמים  וגלריות אף יותר עדיין מתיחסים  לצילום דיגיטלי כמאין רמאות של מי שלא מסוגל להגיע לתוצעה בטכניקה מושלמת שלפני הלחיצה. כעיקרון הייתי רוצה לומר שלי זה ממש לא חשוב, וחשובה רק האסטטיקה של התוצאה הסופית, אבל עם יד על הלב, גם אני לא לגמרי משוחררת מהצורך לדעת שכל הדרך נעשתה במקצועיות, ושלא היה זילזול בתהליך של לפני הלחיצה. הגלריות של סן פרנסיסקו דרך אגב ידועות כשמרניות יותר מאלה של לוס אנג'לס ובטח מאלה של ניו-יורק.

הגעתי לגלריה 5 דקות לפניו והספקתי לשמוע את הסטודנטים מרכלים שהוא מרצה לא משו. מה???? הרי בשבילי הוא כזה מושלם! זה כבר קורס שלישי שאני עושה איתו ואני שוקלת להפוך אותו לגיי המחמד שלי (לא שהוא מעוניין). אבל באמת, הוא שינה את כל הגישה שלי לאומנות, הוא הקפיץ בכמה רמות את היכולת שלי להנות ממנה, הוא לימד אותי להתבונן בתמונות ולנתח אותן בלי להרגיש מתפלספת (ולא אכפת לי מה האחרים חושבים על פילסופי). סיורים איתו בגלריות של סאן פראן מרחיבים לי את הלב וגורמים לי אושר ורוגע.

כשאני חושבת על זה, הוא לא מרצה דגול, אבל יש משהו באנשים שנהנים ממה שהם עושים (הוראה במקרה זה) ולוקחים את זה ברצינות.  זה משרה עלי משהו מההתלהבות שלהם.

הרי אם זה לא היה הוא, מי היה לוקח קורס כמו:

The power of the photographic image and its role in shaping ideas about race, class, gender, sexuality and national identity in America.”

כן, זה מה שעשיתי. מודה. וקשה לי. אני מוצאת את עצמי שקועה במלוא דיסלקטיותי בטקסטים סבוכים הננעצים עמוק לתוך ההיסטוריה האמריקאית של מאה החמישים השנים האחרונות, תורתו של דרווין וראשית הצילום. אמא שלי שפשפה את ידיה בהנאה, כבר שנים היא מיחלת לנקום בי על היום וחצי שהקדשתי לבחינת הבגרות בהיסטוריה.

הסיור בגלריה היה מאמאם כמובן. רוצים להצטרף? מה דעתכם על התערוכה?

טוב, אני אשתוק קצת. לא יודעת למה החלטתי לכתוב דוקא את זה ולא להמשיך עם חוויות הטיול למשל.  אבל אם שרדתם עד פה, אתם מוזמנים לחוות דיעה על בורקס, סטיות,  לימודים או מבחן התוצאה באומנות (אבל עם נוריקו או דרלינג לא יטרחו לקרוא פה, הזxxx,מה הסיכוי?)