מבצעים, מטבעם, מעלים עובש די מהר. גם אם הם מבצעים יצירתיים כמו של הדודה (כן, אני חייבת לפרגן  גם למי שאינה מניחה קצה ציפורן ארסית-אריסטוקרטית כאן. יש לה קרדיט על זיהוי הפוטנציאל המבצעי, גם אם היא כתבה על זה ראשונה פוסט מצמרר).

הפוסט השביעי (בערך) במבצע כבר מפסיק לחדש, ושנינות החיבורים בין המציאות לדמיון כבר לא מרגשת, אבל זה עדיין גורם להרהור או שניים, לפחות אצל הכותב (במיוחד אם לא מנסים להיות שנונים מדי).

אצלי, המחשבה הראשונה היתה מה שכתבתי בפוסט הקודם ולא הצלחתי לזהות צומת שממנה הייתי רוצה לבדוק דרך אחרת (מחשבות כאלה עושות לי צמרמורת).

בכלל, אני לא ממש לוקחת החלטות וחיי זורמים להם בניחותה בלי שאתערב יתר על המידה. ההתבגרות מאוחרת אצלי בההבנה שאולי כשלב ראשון כדאי לחשוב מה אני רוצה להשיג, ואז להתעלם מהקשיים וה"סיכויים" ולהשקיע אנרגיות בכיוון. אני עדיין לא ממש בשלב האנרגיות (רק לפעמים יש איזה ניצוץ שכתוצאה ממנו למשל התמונה שלי תלויה במוזיאון). אני בשלב המחשבה שאולי באמת לא נכון לבטל שאיפות בגלל שהסיכויים להגשמתם אפסיים. אפשר אולי לגמש קצת את השאיפות, ואולי אפילו לנסות לעשות כמה דברים קטנים שיגדילו את הסיכויים להגשמת משהו מהן.

לכן המבצע הזה עורר בי מחשבות על דלתות מסתובבות בעתיד, ולא בעבר.

למשל זה:

בדצמבר 2006 נסעתי עם ע' לגוואטמלה. הרעיון עלה ביום הכיף שעשינו בסאן-פראן חודשיים לפני חן. כשהרעיון צץ זה נראה כמו סתם פנטסיה ובימים שכתיקונם הוא היה נשאר כזה, אבל הפעם לא החזקתי את הדלת בכח ונתתי לה להסתובב. בגאווטמלה פגשנו צלמת שמסתובבת בכל העולם מטעם אמנסטי. היה מרתק לדבר איתה ואיכשהו יצא ששלחתי לה לינק לאתר שלי וגיליתי לה שתמיד חלמתי לעשות בדיוק את מה שהיא עושה.

היא הציעה לי להצטרף למסע הבא שלה בסודן.

חייכתי.

(אתם רואים, גם בדוגמא הזאת זה לא עניין של אנרגיות)

ובשום פנים ואופן לא זה:

ס'עמק העורך שוב שלח אותי לטנזניה וסודן. כמה אפשר כבר לצלם כושים מסכנים? בכלל, נמאס כבר מהנסיעות האלה כבר הייתי בחצי שנה האחרונה בגאווטמלה, פריז, אלסקה, הקוטב הדרומי   (הפינגוונים האלה יצאו לי מהאף) ברזיל  ויפן (קשה לי להבין למה היתה לי אובססית יפן כשהייתי בת עשרה). זה שהוא עורך של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" וזיינתי אותו פעם אחת גורם לו לתפוס תחת שחבל על הזמן! הוא מסתכל עלי במבט המרחם הזה של "הרווקה הזקנה המסכנה". ואומר "מה את כזאת מרירה?", מי מריר, מי, אשמאי זקן? מי אמר שבשביל להיות מאושר צריך משפחה? זה כל כך בנאלי.

העבודה שלי, זה מה שגורם לי אושר. ס'עמק.