שלום, שמי רוזה.

ונמאס לי.

אני וכמה חברות מתארגנות לנסוע באוטובוסים. אנחנו רק מחכות שיתמלא האוטובוס ויגידו לנו לקום.

אני לא אקום. אני שייכת לכאן כמו שהם שייכים לכאן. האוטובוס הזה הוא שלי כמו שהוא שלהם.

החברים שלי, ההורים שלי, כן אלה שסובלים מהמצב בדיוק כמוני, טוענים שזו פרובוקציה. שזה מסוכן. שיהיו בלאגנים. שאזהר מהקו קלוקס קלאן. שזה לא נורא לעמוד באוטובוס, שאני צודקת בעיקרון אבל כדאי להשאיר את המצב כמו שהוא,  לפחות בריאים ושלמים.

אולי הם צודקים. טוב, אני אעזוב את זה. מסוכן מדי.