בעקבות שני הפוסטים האחרונים איבדתי שני מנויים וזכיתי באחד חדש, ואני תוהה מי הם אותם מנויים שצלחו את פוסט פולסום אבל לא הצליחו לעמוד בשני פוסטים אלה. חשוד מאוד.
הבנתי שהרקע לפוסט הקודם לא בהכרח היה ברור. לא התכוונתי לנפק כתב חידה, להפך - חשוב לי שיובן, השהות בגולה מכהה את היכולת שלי לדעת מה הוא ידע נפוץ ומה לא.
הפוסט התיחס לרוזה פארקס, אשה שהיתה לאגדה.
רוזה פארקס אישה קשת יום (כך מספרת האגדה) חזרה לה מיום עבודה מפרך באלבמה, דצמבר 1955. היא התישבה בשורה הראשונה של החלק האחורי של האוטובוס, חלק המיועד לשחורים כמוה. ע"פ המקובל באוטובוסים של אותם ימים, אדם שחור, גם אם הוא יושב בחלק האחורי של האוטובוס, אמור לקום אם אין מספיק מקומות לאנשים לבנים או אם אדם לבן מתישב בשורה בו הוא יושב. יש להניח שרוב האנשים קיבלו את התקנות האלה כמובן מעליו ולא ממש חשבו על זה פעמיים. גם אם חלק מהאוכלוסיה חשב שיש כאן משהו לא סביר, מעטים מאוד העזו להרים את קולם לערער על סדרים קיימים (ונוחים ללבנים כמובן) ולחלל פרובוקציות נגד מה שהיה ברור ומקובל באותו זמן, אותו עבר לא רחוק כל כך.
אבל רוזה לא קמה. רגליה כאבו, כך מספרת האגדה שהיתה מקובלת בתחילה, אבל גרסאות המקובלות היום גורסות שרוזה, פעילה בתנועה האמריקאית לזכיות האזרח, עלתה לאוטובוס בתקוה לעורר תקרית. גרסא אחרת טוענת שאמנם לא תכננה מראש, אבל עדיין הסירוב שלה לקום לא קשור למצב הרגליים. נשבר לה. (ע"פ עדויות של רוזה עצמה).
רוזה נעצרה.
זה לא היה המקרה הראשון, אבל התנועה לזכיות האזרח מצאה שרוזה היא מקרה טוב לבנות עליו מאבק. היא היתה אישה מכובדת (כמה שכושית יכולה להיות), נשואה, בעלת משרה , לא צעירה מדי.
המקרה הוביל לחרם (שהובל ע"י מרטין לות'ר קינג) על חברת האוטובוסים ומאוחר יותר לנצחון ב"בג"ץ" (כלומר בית המשפט העליון של ארצות הברית). הפרדה גיזעית באוטובוסים נמצאה סותרת את החוקה.
הפוסט הקודם בא מנקודת מבט אופטימית עליה גם רמזתי בפוסט שלפניו: מה שהיום נחשב כנוהג מקובל יכול להיות בלתי נתפס בעתיד. מה שהיום נחשב פרובוקציה מחר יכול להראות כנקודת מפנה. אפשר להרהר גם על הדרך המוקפדת ועל הסבלנות בה חיכתה התנועה לזכויות האזרח להזדמנות הנכונה.
כי אולי, אם לא בוחרים את הנקודה הנכונה, צועדים שני צעדים אחורה.
כי צריך להיות חכם, מתוכנן ומתחשב בתנאי השטח. לא רק צודק.
ואולי ישראל זה לא אמריקה.
אצעד איתכם מרחוק, נמושה שכמוני.
ומי שחידשתי לו משהו, מוזמן לקרוא שוב את הפוסט הקודם.