זה קרה היום.

בזוית העין הספקתי לראות את האפנוע בצד הדרך. מאוחר מידי. הו, לא. לא שוב.

הוא כמובן נסע בעיקבותי ואותת לי לעצור.

רע מאוד, אני חושבת לעצמי, והרי אני סוחבת לי כבר קופת שרצים קטנה. אני נהגת זהירה מאוד, אני חושבת, כמו כולם. אבל למה הם מחפשים דוקא ברחובות בהם אני נוסעת, בדיוק בזמן שאני לא מרוכזת?

אני לא מאמינה בכוחי לשכנע שוטר לוותר. איך עושים את זה לעזאזל? מעפעפים בתמימות? מתלוצצים בסחבקיות? מבליטים את הבית של הלפריקנים? (זה יובן ע"י למטיבי לכת בלבד) הפעם ידעתי שאני חייבת לנסות. ככה זה כשיש לך גופה בבגאז'.

אז ניסיתי להתנצל, להבטיח שלמדתי את הלקח.

אבל זה תפקידי הוא אומר. אם לא אתן לך קנס אמעל באמון.

זה לא יקרה שוב, אני מבטיחה. לא תראה אותי! אני אתרום לארגון השוטרים! לאיזה ארגון שתבחר!

מצטער, הוא מתעקש (והכל בנחמדות אמיתית, בחיי שהייתי נוהגת כמוהו במקרה הזה) כולם אומרים לי את זה. אם תתני לי סיבה חוקית...

אבל אין כזאת, אני יודעת.

לא מוותרת וממשיכה לברבר רק שחוש האילתור שלי דפוק לחלוטין ואני חוזרת על דברים שכבר אמרתי והוא בשלו בסבלנות מנומסת:

- אם לא תתני לי סיבה חוקית לא אוכל לבטל.  את הרשיונות בבקשה. מממ. מאיפוא את?

- אה... ישראל.

- אה, את רואה. זה צידוק. מיהודי ליהודי, את מוזהרת. משוחררת.

ההופעה של ג'ילברטו היתה מ ע ו ל ה.