נוסעת לי במכוניתו בזהירות בשדרות הומסטד, עמק החיות המוזרות. התקרית עדיין חקוקה בזכרוני, ולמרבה הפלא אני עדיין זוכרת לבחון את מד המהירות ולחפש שוטרים חבויים בצידי הדרכים. זה יעבור לצערי. אם מכשיר הניווט הג'יפיאסי מצליח לתת לי הערכה לא ראה מתי אגיע ליעדי, סימן שהוא יודע מה המהירות המותרת. למה לא לחבר אותו למד המהירות ולתת התראה? ד"א במודל החדש של ניסן (נדמה לי) משולבים גם עומסי תנועה. זה שינוי מהפכני משום שעד עכשיו מידע זמן האמת שמגיע למכשיר היה מידע מיקום בלבד.

בכלופן איפוא היינו? כן היינו בקטע בו אני נוסעת בזהירות. מציצה במראה הצדדית לראות אם אין במקרה מכונית קלגסים מאחורי והנה אני רואה אותי מחייכת אלי במכונית שאחורי!! בחלוף הרף עיין אני מבינה שזה לא יתכן בעולמי הלוגי, ועדיין מרחפת לה הרגשה מוזרה. חציה לוגית וחציה לא. ברמזור אנחנו עומדות אחת ליד השניה ואני בוחנת מי היא ההיא שהיא אני. היא בת עשרים פלוס, מתופחת במוגזמות (על גבול הפריחה), יש לה שיער חום חלק וארוך. מכל העמים האסייתים אני מנחשת שהיא יפנית. החלון שלה פתוח והיא שומעת מוסיקה בקולי קולות, מתנענעת בעליצות לצלילי המוסיקה, מנותקת מהעולם. לאט לאט חודרת עלי המודעות למוסיקה:

I’ve got a feeling, Somebody watching me…

I’ve got a feeling, Somebody watching me…