הלכתי אתמול לקבלת פנים לכבוד התערוכה של ג'רי יולסמן. לפני שנה כתרגיל פוטושופ עשיתי עבודה בהשראתו רק שכל העניין הוא שהוא יוצר בצורה שלא תאמן בחדר החושך. אפשר להסביר איזה הסבר טכני של ניפוף ידיים איך הוא עושה את זה אבל את האמת – אף אחד לא ממש מבין. הוא יחיד במינו ואף אחד בעולם לא יכול כמוהו. בפעם הראשונה בחיי ביקשתי חתימה ממישהו. כמו רבים אחרים קניתי את הספר (15$ מעל מחיר אמזון) ועמדתי בתור להגיד לו כמה אני מעריכה את עבודתו וכדי לקבל חתימה אישית. אישתו, לשעבר הסטודנטית שלו, מאגי טיילור, אמנית מעניינת בפני עצמה, ריפפה גם היא בין האורחים במישקפיה הזויתיות.

ואז שמעתי בחצי אוזן שפאן הו גם שם. פאן הו! מיד תפסתי את המורה שלי ואמרתי לה: תראי לי מי זה! בואי, היא אמרה, אעשה לך הכרות. מה? מה? מה אגיד לו? אבל היא כבר סחבה אותי לפאן, סיני ישיש ונמוך מתוק מתוק מתוק שעמד לבד בצד, מאלה שנראים משועממים כשהם משחקים מאג'ונג בפארק בצ'יינה טאון,  ואמרה: תכיר, זאת שרה, תלמידה מאוד מיוחדת שלי (אל תתרגשו. אמריקאי נשאר אמריקאי).

באבאב, נתקעו לי המילים. פאן עומד מולי בחיוך טוב לב.

ששששלום, אאאאני ממממאוד אאאוהבת אאאת העעעעבודות שלך. שששששמעתי ששששהמהדורה הררראשונה שלללל הסססספר אזלה. אאאאני ממממחכה לששששניה.

כן, עוד מעט מהדורה שניה.

איפוא הלב שלך, שאלתי. בקולנוע או בצילום?

מה? (בגילו הוא בקושי שומע) קולנוע זה בשביל הפרנסה. הלב בצילום.

אם איי פעם ררררוצה שאאאסיע אותתתתך לצצצצלם רק תגיד. (את זה לעזאזל לא אמרתי).

אחרי שנפרדנו אמרתי לקייט, המורה שלי, שזה מרגיש הרבה יותר טוב מלפגוש את ברוס וויליס וזה נורא הצחיק אותה.

חצי שעה מאוחר יותר הלכתי לאוטו בחניון הסמוך וגיליתי שאין לי מושג היכן הסלולרי. חיפשתי חיפשתי חיפשתי בהיסטריה. החלטתי לבקש ממישהו להתקשר לסלולרי שלי. הסתובבתי וראיתי מישהו, סליחה! אמרתי אבל הוא לא שמע אותי. זקן קטן נמוך וקצת חרש פסע לבד לבד לעבר מכוניתו.

ג'ארי יולסמן

מאגי טילור