אחד מהמאפיינים של אומנות פוסט מדרניסטית הוא שהאמנות עצמה היא בחינת הגבולות של הגדרת "מה היא אומנות" או "מה ראוי להקרא אומנות". פריצת דרך רצינית נעשתה ע"י מארסל דושאן והמשתנה שלו. האמירה היא: אני אמן ולכן מה שאני מגדיר כאומנות – היא אומנות.

אומנית אחרת בשם שרי לוין (הראש היהודי ממציא לנו פטנטים?) התפרסמה בכך שצילמה תמונות נודעות (בדר"כ של אמנים גברים מתים) והציגה אותם, במוזאונים מהשורה הראשונה כיצירות שלה. התמונות נראו זהות למקור, שום מניפולציה מיוחדת. אני לא כל כך מצויה הפרטים שמסבירים למה כל זה חוקי או לא, אבל העובדה היא שמוזאונים מובילים בעולם הציגו את יצירותיה, ואף תביעה נגדה לא צלחה.

אם כך, למה להגביל את עצמנו לאומנות ויזואלית? למה של נתקתק איזה ספר של דויד גרוסמן במו מקלדתנו ונכריז שהיצירה החדשה הזאת היא שלנו?

אמנית אחרת, ברברה קרוגר, הציגה תמונות ענק המבוססות על תמונות שלא היא צילמה, תמונות שמצאה במגזינים והוסיפה להם כיתוב בצורה שמזכירה קצת פירסומות (היא גרפיקאית במקור). גם תביעה נגדה נכשלה.

אני יודעת, אתם חושבים, מה בדיוק קרה לי, אבל זה קשור במה שהבטחתי בפוסט הראשון (קרי, לשעמם אתכם בנושאים תאורטים שקשורים לצילום) ומעולם לא העזתי לקיים (אני חושבת...). מלבד זאת אני חושבת שמעבר לדיון "מה היא אומנות" אפשר לחשוב על "מה הוא רכושי, מהוא קנייני", בעולם של היום שבו גם תשלומים שמתקבלים בשם ניצול שואה למדינת היהודים אינם רכושו.

ובנתיים, כשעורי בית הייתי אמורה ליצור משהו בהשראת אחד האמנים האלה (ועוד כמה שלא יגעתי אתכם כאן לגביהם), אז הנה הברברה קרוגר שלי. כמיטב המסורת הברברה קרוגרית לא אציין מי צילם, אבל לא אני. רק אזכיר שצילום עקרת הבית צולם ב-1941. עוד שאלה שעלתה אצלי ואנני יודעת מה התשובה: האם לדעתכם גויים יודעים מה פרוש הציטוט שבפי עקרת הבית או שעלי לפרש עבור חברי לקורס?