בשבוע שעבר ישבה ט' באחד מאותם בתי קפה שמהווים את המשרד שלה בימים אלה, בית קפה חדש למדי שאינו שייך לאחת מאותן רשתות ענק, כמו שהיא אוהבת. ט' עסוקה מאוד בפרויקט חדש שלקחה על עצמה, ועבודה ענקית שהיא צריכה להגיש לאיזה קורס, מנסה להתרכז. היא בחנה את יצירות האמנות שאיתרו את בית הקפה ואמרה לעצמה "לא ממש בררנים בעלי הבית...", ואז צץ בראשה רעיון.

שבוע אחר כך, הגענו לחגוג יומולדת לת' באותו בית קפה. ת' היתה בשוק גמור לגלות שבית הקפה מאותר בתמונות שהיא עצמה ציירה.

לט', כבר הזכרתי בעבר, אין מעצרים ואין הרים גבוהים מדי. היא מחליטה ועושה. תוך שבוע היא שכנעה את בעלי בתי הקפה לתלות את התמונות, מתחת עפה של ת' הגניבה את התמונות לבית הקפה ותלתה אותם ואף הוציאה גלוית פרסומת להניח על הדלפק וזה כזכור במקביל לעבודה חדשה ופרויקט דחוף להגשה.

זה אחד הדברים שגרם לי להתרגשות בשבוע שעבר (שני פוסטים אחורה).

אבל אני...

אני מסתכלת במטלות שלי וחושבת כמה הם מסובכות וכמה הרבה יש ולכן יושבת וכותבת פוסטים.

קניתי לוח חדש ובו אני מפרטת את המטלות, הנה הו כאן בצד ימין, ואני משתדלת שעיני לא יטעו לפגוש אותו. דוקא השבוע באמת עשיתי כמה דברים ואפילו במקביל, אבל זה בגלל דד-ליינים שנשבו בעורפי. הי, נפגשתי בטעות עם הלוח, יש שם כמה דברים שאפשר למחוק!

זה לא מצחיק בכלל. יש המון מטלות שמחכות לי ואני בורחת. זה יכול להיות לסדר את הבית או לשפץ אותו (הו החורים בקיר מהסקייטבורד עדיין שם) קטנה כגדולה. מוחי מגדיל כל משימה להר בלתי עביר ומצייר אלפי מכשולים קטנים בדרך למשימה.

איפוא להתחיל בכלל?

סיסמתי: האויבת של המשימה היא המשימה החשובה יותר והאויב של המשימה החשובה הוא ישרא או לאכול משהו.

לפחות יש לי חברות כמו ט'.