אני דיסלקטית, מה תעשו לי? באתם מפוסט של דויד ß לכו לכאן.

טוב, חשבתי שאם אכתוב על זה, ואעשה ממש רשימת משימות בתגובות, ארגיש מחויבות ודברים יזוזו אבל לא ממש עמדתי במשימות. אולי הגזמתי קצת. אולי יש דברים שלא תלויים בי, טלפונים שלא נענים וכו'.

כן, רציתי לנצל אותכם, להרגיש מחויבות. זה בכלל רעיון לא רע לפרט נניח 10 משימות לשבוע הקרוב או 5 משימות ליום הבא בבלוג ולהרגיש מן מחויבות שכזאת. אני מאוד מאמינה בזה.

תמיד האמנתי שאם צריך לדווח התקדמות ולהיות חייבים כלפי מישהו – דברים מתקדמים הרבה יותר מהר. מתקדמים נקודה.

אבל בכל זאת קרה דבר מופלא, משהו שפרץ את המגבלות שלי (בודאי שיהיה אבל כי לא ממש נרפאתי). זה בזכות הקורס שלי, ט' וגם בזכותכם (אני מרגישה את העיניים שלכם בעורף הענוג והשברירי שלי).

בדרך מפאלו אלטו (זה בשביל נ', אוי כמה שהצחקת אותי), ידעתי שאין לי זמן להגיע לחנות המסגרות אבל עוד לא הגיע השעה לאסוף את פיסטוק. 20  דקות חיכו להחלטה מה אעשה בהן. התמונת שלי כבר היו באוטו.

אז עצרתי בבית קפה שנמצא בדרך ושאלתי אם בעל הבית נמצא והראתי לו את העבודות שלי וקבענו ליולי (כן, שאני אתלה אותם שם).

רציתם אבל? בטח שיש. החלל אמנם די גדול ויש מקום ליותר עבודות משיש לי, את הזמן תזמנתי מיד אחרי שהתערוכה יורדת כך שלא אצטרך למסגר שוב.

 אבל בואו נגיד שבעל המקום לא ממש בררן, בסגנון "יש לך הרבה תמונות של זקנים, אולי את יכולה להביא משהו של צעירים, יותר הולך פה".  זה אומר שני דברים: הראשון הוא שלא עברתי איזה סף קבלה, והשני הוא שעוד לא ראיתי בבית הקפה הזה עבודות שאהבתי), הקהל במקום מאוד סטודנטיאלי, והמקום, איך לומר בנימוס אמריקאי, לא מושקע אבל חמוד.

זה לא העניין בכלל. העניין שנגשתי ושאלתי. ועכשיו אני יכולה ללכת למקומות אחרים וטובים יותר. בסוד אגלה לכם שזה חלק משעורי הבית שלי לעשות דברים כאלה, אבל תשכחו מזה מיד אחרי שסיפרתי כי זה יותר מרשים' תודו.

אולי הכינוי החדש שלי צריך להיות שרה החדשה (ש"ח)  ואני ארגיש מחויבות לגדול לתוך השם הזה.