שכבתי שם על המיטה עם צירי לידה, וזה כאב, אלוהים כמה שזה כאב. אמרתי לעצמי: תזכרי! תזכרי את הכאב הזה!

שכחתי כמובן.

עכשיו אני אומרת לעצמי: תזכרי את ההרגשה שאפשר בקלות להסתדר בלי זה*, זה לה מה שיסדר לך את החיים. אבל אני יודעת שאשכח כמו שלא ברור לי היום איך חייתי בלי yellow pages או מנועי חיפוש.

משום מה התגובה שלי לזה היה עצב מהול בלחץ (במקום ה"וואו! מגניב!" המצופה ע"י היצרן). על התחושה שאנחנו (כאנושות) מבזבזים כל כך הרבה משאבים על דברים שאפשר בלעדיהם אבל חדלי אונים בטיפול במה שמסכן אותנו באמת (משום שאין בו רווח מידי).

ואז נבהלתי קצת מעצמי, מן הרגשה שהתנגדות לטכנולוגיות חדשות מעידה על הזדקנות.

אני יודעת שמייקוסופט ימצאו את הדרך לשכנע אותנו שאי אפשר בלי זה. זה לא יהיה קשה כלל, כמו שהטבע גורם לנו לשכח צירי לידה. כמה קל יהיה לכתוב פוסטים על שולחן המסעדה.

הם רק צרכים להזדרז קצת, לפני שהעולם יהיה חם מידי, מוסלמי מידי, מגורען מידי, רעב מידי.