סוף הסמסטר שוב תופס אותי מופתעת בכמות העבודות, מבחנים וכיוצא בזה. למה לא הזכירו לי? ואיך זה שכולם מוכנים בלי שהזכירו להם? ממש מוזר.

העובדה שחופשת הקיץ כבר התחילה והקרציות המקסימות שלי מסתובבות פה בבית לא עוזרת לי להתגבר על המחויבות האקדמיות. גם לא זה שיש לשתי הקרציות המאמאמות ימי הולדת בשבוע הקרוב.  גם לא זה שהבן זוג בארץ או שהתנדבתי לכל מיני פעילויות.

ולהוסיף שמן למדורה** היום בבוקר קיבלתי טלפון ממ' שהיא באזור אם אפשר לקפוץ. מ' היא חברה שעברה לאיזור LA ואם היא בסביבה לא מסרבים (כי היא נהדרת והיא באה רק לפעמים).

אני יודעת שמרחוק הסברביה האמריקאית נראית הכל-אותו-דבר אבל מ' ממש שונאת את המקום שהיא גרה ומתגעגעת לעמק מאוד מאוד*. כשניסינו להבין את ההבדל, מלבד העובדה שהבתים פה בעמק ישנים הרבה יותר ויקרים הרבה יותר, הגענו למסקנה שאנשים פה הרבה יותר פתוחים וטבעיים. ממש אפשר לקשור שיחה קטנה עם אמהות אחרות בפארק או עם הזבן בסופרמרקט או סתם עם מישהו ברחוב, ואצלה זה לא כך.

באופן מוזר ביותר, בשבוע שעבר קיבלתי את הפרס ההוא ולרוע המזל גיליתי בזמן אמת שכל זוכה צריך לנאום נאום קטן. וכך בלי הכנה אמרתי שהמקום שאנחנו חיים בו מיוחד לא רק בגלל תעשיית ההיי-טאק הצפופה, אלא גם בגלל האנשים. מקום בו יש אנשים מכל הצבעים הדתות המינים וההעדפות וכולם חיים בשלום ובטבעיות אחד עם השני. מקום בו לזוג בנים מותר להתנשק בכל המקומות שזוג מגוון מינית יכול, כי זה ברור כשמש שזה אותו דבר. פשוט לגמרי.  הרחובות לא שייכים למי שחושב שיש לו מונופול על המוסר. (זה לא בדיוק נוסח הנאום, כי שם לא התיחסתי להעדפות מניות אלא על פתיחות של אחד כלפי השני, אבל זו הכוונה).