שבועות מטורפים עוברים עלי. הבנזוג האריך את שהותו בארץ האפשרויות הבלתי מתקבלות על הדעת, ואני כאן עם צבא של גמדים, סיום שנת לימודים וסמסטר, ימי הולדת ועוד מיליוני ארועים התחיבויות, חשבונות ושאר ירקות וזה בים המתחים שהבנזוג עובר ומשתף אותי. לפעמים אני מסבירה לו שלא סתם שהוא בחר בקריירה רווית מתחים ותהפוכות ואני לא, עניין של יכולת ספיגה. אבל הוא מתעקש לשתף אותי ולפעמים אין ברירה. חלק מהתפקיד. באש ובמים.

אני מתרוצצת כנמר שלפיד בוער תקוע בזנבו, ומגיע סוף כל יום לאפיסת כוחות, ואז מתיישבת ורואה את זה ונרגעת. משהו שחבצלת גילתה לנו עליו,  שש' שלחה לה (את המשך השרשרת אני לא יודעת).

אם כל הנטיה לבוז לתכניות הריאליטי האלה ולאשליה שהן מייצגות, כמה פעמים יוצא לנו לראות את הרגע המדויק בו הפיה ירודת משמיים, מרפרפת בעדינות בכנפיה ונוגעת במטה הקסמים שלה  מגע שגורר שינוי מרחיק לכת בחייו של אדם אחד. רגע מדויק, לא שתי שניות לפני, לא שתי שניות אחרי. מן תחושה כזאת שכל מי שצופה יודע שהרגע הזה כבר כאן, ורק האדם עצמו עומד שם במבט מפוחד, הבעת פנים שסיגל לעצמו עם השנים כדי להסתיר את פגימיו, הבעת פנים שמשדרת את הפחד הזה של כשלון נוסף להסתיר אותם.

עוד רגע גם הוא יגלה שפגמיו הם בני חלוף, ויחודו מעפיל עליהם.