פרק קודם: חידון

פרק הבא: תמונה לפני הפילאטיס + פתרון.

פרק נוכחי: משהו שמעיק.

סיפורנו מתחיל לפני הרבה שנים. לא חשוב לסיפורנו המספר המדויק, אבל די הרבה. בחור צעיר בחולצה משובצת דפק על הדלת וביקש תרומה לאיזושהי אגודה. האישה שפתחה את הדלת היא מהסוג שלא אומר לא. אחרי שקיבל את מעותיו, רגע לפני שסגרה את הדלת הוא אמר "גבירתי? אולי את רוצה שאנבא לך מה מין העובר שבריחמך". טוב, היא אמרה. למרות שעוד שבוע שבועיים אדע בכל מקרה.

הוא שאל מני שאלות חישב מיני חישובים והודיע: "בן!".

נו טוב, אמרה האישה בליבה. עוד בן אחד. ונפרדה לשלום מהידען.

עשר דקות עוברות, שוב דפיקה בדלת. "סליחה גברתי, עשיתי טעות בחישוב, את רואה, פה פלוס במקום מינוס. זו בת".

כך נגזר גורלי. להרוויח פחות, להתאמץ יותר כדי להשיג אותו דבר, להיות אחראית טיבעית בעיני העולם על הבית והילדים, לספוג הערות מיניות ולשתוק, לקבל חיבוק פתאומי והצעות שאינן מתפרשות בשני אופנים ממפקד הבסיס, להתכווץ באוטובוס, מונית קולנוע כשרגל שכנה מנסה להצמד לרגלי. אני צריכה לחיות אם זה, כי אלו באמת דברים קטנים וזו דרכו של עולם.

ברוך שעשני אישה. ברוך שלא עשני כושית.

אני רואה את הטוקבקים פה, ונחרדת. כמה שנאה יש שם כלפי. הטיעונים כל כך הזויים שזו התבזות לענות להם בכלל. חלקם נראים כלקוחים מתעמולה אנטישמית. אנחנו אשמות. ובכלל הכל קנוניה של השמאל. בודאי. ואם משחררים אסירים פלשתינאים שישחררו גם את יגאל עמיר. כמובן. הגיוני לגמרי.

מיהם הטוקבקיסטים האלה? כמה הם?