בזמן הפולאטיס (לעזאזל, ממוקם ליד הבריכה הענקית והדי ריקה. מוציא לי את העיניים!), אני נכנסת למוד כזה של בריאות, ומחליטה שמעכשיו אני אוכלת רק סלטים ואוכל מלא. חבל שזו הרגשה שעוברת חמש דקות אחרי השעור. אתמול למשל אכלתי מקופלת, טוב שתיים (לפני עוגיות החמאה). התענגתי על כל ביס. כמה נשגבת היא המקופלת בניכר! אין לכם מושג.
בקיץ הזה יש לי שני ימי לימוד מלאים שמתחילים בפילטיס ומסתיימים בחדר החושך. היום, אחרי הפילטיס, דקה אחרי השלב בו שכחתי את שבועת הסלטים, התחיל הכאב העמום ברכה השמאלית. סנונית שמבשרת מיגרנה, מבשרת יום אבוד, שיתוק.
הפעם יצאתי למלחמה. צריך לתפוס אותן כשהן עוד קטנות! מצאתי פיסת דשא מוצלת, עצמתי עיניים והעברתי זרמים של הרגשה מהרכה הטובה לרכה הרעה. כל פולס כזה נמשך אולי 20 שניות ובמהלכו הכאב נאלם אבל חוזר מיד כשאני מרפה. וכך שוב ושוב ושוב. עד שניצחתי!
ביום ראשון יצאנו ללאנץ' עם א' וא' ואיכשהו השיחה נסבה בשלב מסוים לכל מיני אסונות ותאונות שלא יאומנו שקרו לאנשים שאנחנו מכירים. א' וא' ניצחו אותנו בנוק אאוט. בסוף הארוחה סיכמנו שאני וא', טייס די מתחיל, נצא לסיבוב אווירי ביום שישי הקרוב. נטוס בשמי העמק, הלוואי שלא יהיה ערפל על העיר.
את הבלוג אני מורישה לדויד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
