היום תפסתי אותו, צבטתי בין אצבעותי ואמרתי לעצמי: "לא יכול להיות! אני יכולה להשבע שאתמול הוא לא היה פה! אבל הוא היה שם, רך וצבוט. הצמיג.

עליתי על המשקל, והוא שיקר וטען שמאז שביקרתיי בארץ, דהיינו דצמבר, צברתי איזה שניים שלושה. שקר וכזב!

אני  מתעלמת מזה שמזמן לא קיבלתי. הרי לא יכול להיות שאיזה זרעון חמקמק  עקף בפינה את ההתקן. אמנם אני שיטחית אבל גם לא גדל לי הציצי (אל תיבהלו, זה באמת לא בסקופ, זה הכל בגלל התענוגות של הפוסט הקודם).

לפחות מחר יש שעור עם המורה המחליפה של הפילטיסית. הפילטיסית היתה מאוד שאנטי, אחרי כל תרגיל של דקה היתה הרפיה של חמש דקות. לעומת זאת החדשה קרעה לנו את הצורה על מדרגות וכדורים.

הפילטיסית רזה וחטובה ולעומת זאת לחדשה יש צמיג.

אוף!!!!