תוך נהיגה (איזו משמעות אירונית זה מקבל בהמשך הפוסט), שמעתי תכנית ב-npr, רדיו לאנשים חושבים, נאם מישהו על אחד מאותם חזיונות אפוקליפטים של העולם. מסוג הדברים שאנחנו יודעים שכנראה יש בהם אמת, משהו ממשי, משהו לא כל כך רחוק, אבל ממתעלמים כי נראה לנו שגם אם לא נתעלם זה לא יעזור הרבה, אז למה לקלקל את המצב רוח?

הוא אמר שהעשירון שלנו חי מעבר ליכולת המשאבים של העולם. זה לא חדש. אנחנו למשל גרים בסברביה או במושב ומבזבזים המון דלק. ע"פ מצב משאבי העולם הגיוני יותר שנגור בבתי קומות צפופים ושהשרותים שאנחנו נזקקים להם יהיו קרובים יותר. רק אתמול נסעתי לפאלו אלטו לקנות עדשה חדשה ובונבונית (מאמאמת! במחיר מציאה של 700$ + 170$ לפילטרים) ובערב גיליתי שיש לי פִּילִים בקנה של המצלמה. כשמצלמים בצמצם סגור רואים את הפילים בחדות מפחידה. איזה דכאון! מחר נוסעים לקנדה מי ינקה לי את זה תוך יום? אבל היום שוב נסעתי לפאלו אלטו שינקו לי את הפילים, ושוב נסעתי כדי לקחת את המצלמה בחזרה, ולטרגט לקנות מתנות לילדי הבני דודים, ולבורדר להביא לסילביה ספר,  ולהביא ולהחזיר ילדים מכל מיני קיטנות וגנים ומהבריכה של חבצלת.

האם יש באמת דרך שאני יכולה לחסוך בנסיעות האלה לטובת עולם טוב יותר?

וכל הנסיעה הזאת לפאלו אלטו היתה לשוא, כי בצהריים גילינו לחרדתנו ששינו את חוק ההגירה, לא מספיק גרין קארד להכנס לארה"ב ושהדרכון של אגוזית פג תוקף לפני חודש.

יש דברים שלא משחקים איתם. ביררתי כל מיני ברורים ובסופו של דבר לא היתה ברירה אלא לבטל את הנסיעה. הדיכאון עוטף אותי, ירדה עלי לאות פתאומית, אני עצובה נורא.  (בבקשה לא לנחם אותי ב"יהיו הזדמנויות אחרות" וכל זה. עדיף לא להתיחס)

מי צריך מצלמה נקיה ועדשה בונבונית (שנקנתה במחיר מציאה של 700$ + 170$ לפילטרים) אם לא נוסעים. למי בכלל בא לצלם. איזה מותרות אלא שיש אנשים רעבים ונרדפים בעולם.