החופשה היתה כאמור פיצוי זול על הנסיעה לקנדה שבוטה מסיבות טרגיות-קומיות וככזאת יצאתי עליה בחוסר חשק מופגן, ובכלל לא ציפיתי הרבה מהמקום הזה.

הפתעה!

הפארק הלאומי של פוינט רייס, אח קטן ורגוע לחבריו הדרמתיים יוסמיטי, יאלוו סטון, רוקיס וכו'. זהו הפארק הלאומי הקרוב ביותר לעיר גדולה בארצות הברית (איך עקפנו אותם בסיבוב עם הפארק הלאומי רמת גן!!!!).

לאחר לקחים שהופקו מערים אחרות בארה"ב התקיים מאבק לא לפתח פרברים לכיוון צפון סן פרנסיסקו, לא לבנות כביש מהיר ליד פוינט רייס ובזה הצליחו לשמור על מארין קאונטי כאזור שהזמן עצר בו מלכת.

וכך, שעה צפונית מסן פרנסיסקו, אפשר לקבל הרגשה של להיות בשומקום. ללא רשתות מזון מהיר (או קפה), ללא שלטים מכוערים, ללא מלונות ענק. ערים קטנות מהסוג שאתה-לא-בטוח-מה-זה-היה כשאתה עובר לידן וסופר עד שלוש, מהסוג שאין עליהן סדרות טלויזיה.

בעיר הגדולה 350 תושבים קבועים פרוסים על שלושה רחובות. ברחוב הראשי אפשר כמובן למצוא את הדואר, תחנת כיבוי האש והבנק היחיד באזור.

היר ווי אר אין דה סנטר אוף טאון, אנד הופ ווי אר נוט דר אני מור.

התיירים ממלאים אכסניות ובד אנד ברקפסט חדורי אופי, או יכולים לשכור בית נופש בנוי בסנדות הישר מעל מי המפרץ. המפרץ הוא שלוחה של האוקינוס מפריד חלק ניכר מפוינט רייס מהיבשה, ומימיו חמימים (יחסית!) כך שפונט רייס מספקת משהוא נדיר לשוכני שפת האוקינוס: חופי רחצה!!!.

לאחר שעוברים את העיר האחרונה, פרושים לרגליך עשרות מיילים של גבעות עגלגלות, שגולשות בצד אחד למפרץ וצוקים שנשפכים לאוקינוס בצידו השני, הגבעות זרועות במשקים חקלאיים, שבילי הליכה, מגוון בעלי חיים, ושום מקום שאפשר לקנות בו משהו בכסף. גם לא מקום להשיב את הנפש במאכל או במשקה, כדאי להצטייד מראש.

אז הגענו, הנחנו את פקלאותנו בבקתה שלנו ויצאנו לחוף.

חזרנו למלון עייפים אך מרוצים ויצאנו לג'קוזי. אין כמו ג'קוזי לסוף יום מפרך! בג'קוזי פגשנו אישה ג'ינג'ית עם ביתה המלוכסנת ולמרות הפרש גילים ניכר אגוזית והקטנטונת נפלו ילדה לזרועות אחותה והתרוצצו בין הבריכה לג'קוזי. כמובן שאני בישראליות אופיינית הצעתי להם להצטרף עלינו לטיול של יום המחר ונראה שיש הסכמה. בנתיים גילינו שהאם חד הורית והילדה אומצה בויאטנם. למחרת כשבאתי לראות עם הן מוכנות האם שאלה אם לא אכפת לי לקחת את הילדה והיא תשאר. הייתי קצת המומה. הדבר הראשון שעלה במוחי היה איך אני לא הייתי מסוגלת בפרט שאין בכל האזור קליטה סלולרית. הייתי משתגעת! אני מניחה שכשאת חד הורית (וקצת צולעת) אין ברירה וחייבים לקחת סיכונים. הסכמתי.

וכך הייתי ביום השני אנג'לינה ג'ולי. אני וארבעת ילדי, ובראד שלי. ביום הזה צעדנו לא מעט בילינו עם הדישונים (ELKS):

אספנו צדפים וחיפשנו כוכבי ים בבריכות הגאות והשפל שליד האוקינוס הערפילי: