8/2007
פצע וחבורה
אי שם בילדות נפגשו האופניים שלי (בעזרתי האדיבה) בכלב גדול. מאז עליתי על אופניים פעמיים: פעם אחת בעת טיול בנפאל, כולם רכבו לאיזה מקדש ולא רציתי להשאר לבד. היום הייתי קופצת על המציאה. הפעם השניה היתה לפני כמה שנים בטיול בסנטה ברברה מורבת שבילי האופניים.
פחד גדול.
בזמן האחרון אני חושבת שהגיע זמן להתגבר על הפוביה הזאת, מה גם שהיא עוברת קצת לילדים. רק לפני שבוע העלתי כאתגר לידידי ד' אירון מאן שיעזור לי לקנות אופניים ומיד הוא שלף תאריכים אפשריים, שהרי אירון מאןבחנות אופניים זה כמו אני בחנות מצלמות.
אתמול היה היום, אופניים אדומים (מין בורדו כזה). אני לא מעיזה עדיין לרכב במקומות ציבוריים ולא מחשש הבושה אלא מדאגה לבטחון הציבור. הרחוב שלנו הוא רחוב קטן ללא מוצא ושם אני עושה רונדלים. כל יום בערך ב-7 בערב יוצאים מהבתים כל ילדי השכנים ועושים רונדלים והיום גם ילדה גדולה אחת הצטרפה עליהם. אחרי שעפתי בחינניות לשיחים השכנה בת ה-5 הזהירה כל פעם שהתקרבתי "זהירות! מיסיס צדקת מתקרבת!"
זה כאב, ואני די חבולה. פיסטוק בא לברר אם אני בסדר ואמרתי לא שזה כואב, ובא לי לחזור הביתה, ושזה מאוד מפחיד לרכב. החמודצ'יק אמר לי בהזדהות של פחדני אופניים "תדמייני שאת לא על האופניים, תחלמי בהקיץ". אמרתי לו שלמרות שכואב לי אני לא אפסיק עכשיו, כדי שיהיה לי אומץ גם בפעם הבאה (אני כזאת פסיכולוגיתית לפעמים). דקה אחרי זה הוא רץ לאבא שלו שיוריד לו את גלגלי העזר.
אולי בעוד שנה ארכב לאורך גשר הזהב. זאת המטרה שסימנתי.
בהמשך לפוסט הקודם: תודה לכל המתייחסים, ולשלל התגובות המגוונות. כתבה שמתיחסת לבעייתיות העבודות של סאלי מאן, והתשובה של סאלי, באנגליזית, מה לעשות.
הפסקה הבאה היתה מעניינת עבורי:
Over the years I've learned not to talk about my work, taking to heart the Robert Doisneau quote that goes something like this: "If you make pictures, don't speak, don't write, don't analyze yourself and don't answer any questions." I would amend that by adding, "And don't read any critical comments, either." People always seem to freight the work so heavily with meanings that were not in any way intended or even subconscious.
מעניין. נראה לי שדרוש בטחון גדול ביצירה שלך כדי לשתוק.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
