פיסטוק (7) למד לרכב על אופניים יומיים אחרי הנפילה הדרמתית שלי שתוארה בפוסט הקודם. אני המומה לגמר. היתה לי הרגשה שיהיה לו קשה, שהוא לא יצליח, שחוש שווי המשקל שלו יעקב אותו. כמובן זה גורר יסורי מצפון של איך לא קניתי לי אופניים קודם, ומהם הדברים האחרים בהם אני עוצרת אותו.

ובוטן (4, מרגישה צורך לא לקפח) ילד תענוגות.

עץ האגס עומד ליד חלון חדר העובדה ומדי פעם נשמע כל פרי המתפצפץ על האדמה. והפרות, טעימים כל כך! אם בא לנו אנחנו יוצאים החוצה מנפנפים בידיים ורוקעים ברגליים לגרש את הסנאים החמדנים. מונישה השכנה תלתה עשרות נחשים עשויים מעץ על עץ התפוחים שלה. היא טוענת שזה עוזר.

ולחלק האומנותי של הערב, גיליאן לאב היא צלמת אמריקאית-יהודיה שצילמה וראיינה בארץ את הדמויות שמאחורי הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי. הדמויות שמשלמות מחיר אישי. תמונות שלא נוקטות עמדה, לא בוחרות צד צודק או צד סובל יותר מאחר.

לפעמים שאני מתבוננת בתמונות של סכסוך רחוק, כולם נראים לי אותו דבר, כלומר לא מבחינה בין מחנה למחנה, והסכסוך נראה כל כך חסר שחר, מיותר. התמונות של גיליאן גורמות לי להרגיש באופן דומה לכבי סכסוך קרוב שבדר"כ לא ניתן לחשוב עליו במנותק ממשקעים אחרים, מהחיים עצמם, משטיפות המוח.

כשצלם ישראלי מצלם יש לזה טעם לוואי של דיעה או רצון לכפר.

באתר שלה ליחצו על books, ואז על התמונה הראשונה. תוכלו לדפדף בין התמונות וללחוץ על כפתור read text.

אפשר לראות גם פה, בלי הראיונות.

Gillian Laub

Guy and Ranit, Arad, Israel, 2003

Gillian Laub

Murad, Hebron, Palestine, 2004