-          לא פוסט תמונות! -

יושבים על חוף האוקינוס השקט, אי שם בין מורו ביי לסן לואי אוביספו.

מורו ביי.

מפרץ קטן ושקט בחרנו, מוגן ע"י שרשרת סלעים. הילדים חולצים נעליים ומקפיצים אבנים על המים. אני מרימה בעצלתיים את המצלמה ובוחנת את העולם דרך העדשה. כמה גבוהים נראים הגלים שמעבר למפרץ שלנו, וכמה אדיבה היא שרשרת הסלעים המגנה מפניהם על המפרץ השקט שלנו באוקינוס השקט. שרשרת גלים גבוהה אף יותר רודפת את הראשונה ואני מקליקה. סתם.

קליק. קליק.

כל כך עסוקה בבחינת העולם הרחוק דרך עדשה של 200 מ"מ, מוגנת ע"י הרגשת ביטחון מזויפת 15 מטרים מקו החוף, עד שלוקח לי זמן לעקל את הבהלה שמסביבי. "לרוץ! לרוץ!" רגליים קטנות ויחפות בחול, תיקים נתפסים, אברום מתנפל על הנעליים הרטובות של פיסטוק ומציל אותם רגע לפני שהם נעלמות לתוך האוקיינוס. אנחנו בוהים בתמהון באוקינוס הבוגדני ורק בוטן עומד לא על סלע מרוחק וממלמל "אולי נלך? אולי נלך כבר?"

לא חמש עשרה מטר, אולי שבע, אומר הבנזוג-של-חבצלת (להלן הבש"ח), ולא גל גדול אלא גלגלון קטנטן, למה לעשות עניין? בין שתי תפיסות החיים האמת היא אי שם באמצע.

ערב חג ההודיה,  ברחבה שלפני  best buy ישובים בתור סבלני מאתיים אנשים. 12 שעות יחלפו עד שיפתחו שערי החנות לבוקרו החגיגי של יום שישי השחור. מכינים את עצמם הללו ללילה ארוך של הוואי ושמחה של אנשים שעומדים לקבל טלויזיות 42 אינטש ב-50% הנחה.

הבש"ח אולי יגיד שהיו שם בקושי מאה אנשים, והאמת כרגיל היא אי שם באמצע.

האם הם ישנים תחת כיפת השמיים בחופשות שלהם, כדי לחסוך את אותו סכום ממש ממחיר המלון?