כשהייתי בת 11, נתקלתי יום אחד בקיר ומיד התחיל להתנפח לי נבוט במצח. אמא שלי מחצה אותו עם סכין (?) ויום למחרת החלה להתנפח עין ימין, יומיים נוספים חלפו עד שעין שמאל הצטרפה לרעותה. העיניים היו נפוחות עד שכדי לראות הייתי חייבת להטות את הראש לאחור ולבחון את העולם דרך שני סדקים צרים.

עבר שבוע, הסדקים החלו להתרחב וההורים שנמאס להם לראות אותי מסתובבת בבית עם ראש נטוי שלחו אותי לביצפר. כל ביצפר בא לראות את הפריק שאו, מפלצת עם משקפיים סגולות, ואני סרבתי לפקוד את "המוסד" לשבועיים נוספים עד שהחלמתי לחלוטין (תרוץ טוב, הא?).

זה כנראה תורשתי, כי כך מסתובב פיסטוק אחרי שקיבל כמה פלסקות באותו אזור מעל העין.

אני כבר מכינה את סיפור הכיסוי לשרותי הרווחה. בכלופן, כמו שהוא כך, סחבתי אותו למסיבת החנוכה של הדסה. כן, כן. אם אתם גרים לידי וקוראים את הבלוג בסתר בטח הייתם במסיבה הזאת כמו כולם. אז נעים מאוד זאת אני. האמא של הילד עם הפנס שעשה את החנוכיה הכי יפה, והילד הנוסף שנצמד לה לירך, זה שנפלה לו הסופגניה וגם הקרמבו. האמא הזאת עם החולצה של בת-שש-עשרה-שטוחה. איך אמרה ט' בצורה כל כך יחודית וישירה? "תזהרי, יש פה ילדים שעדיין יונקים".

מה 'כפת לי. מישהי שאלה אותי מה סוד הדיאטה שלי ואחרת אמרה שאני נעלמת ונדמה לי שזה סוג של מחמאות. בעצם אולי זה אומר שבדר"כ אני לא נעלמת? גם חבצלת הגיעה לבושה בחולצה תואמת וחזיה חדשה (אני מנחשת. קשה לי לדמיין את חבצלת קונה חזיה ולא לובשת אותה מיד) ונראתה עסיסית כתמיד אך מיד הבחינה שאין מקום אפילו לקב אחד של הבכורה ולכן שיבצה את הסנדביץ' אצלי ורצה להחזיר אותה הביתה.

כשפיסטוק גמר להכין חנוכיה, מיד החל לצרוח שיש לו דקירות בעיין וניסה לשפשף אותה בעיין מרוחת חיימר. בוטן התאבל על הסופגניה ומלמל שהוא רוצה לשתות, הסנדביץ' רצה את אמא שלו ואני ניסיתי למצוא אמא של ילדה שהלכה לאיבוד ורצה לכביש. תוך כדי זה מאה אנשים אמרו לי שלום ואני העמדתי פנים שאני זוכרת את כולם (כולן, צריך לדייק).

היה ממש כיף.