"את רואה, אני עושה חתך כזה ומחבר מכאן, מקווה שיצא לי טוב" אומר ד"ר קים לאחות הסקרנית בעודי שוכבת על הבטן, חשופת גב, ראשי תקוע בכרית. לא מרגישה כלום כיוון שהאזור מורדם אבל מקבלת תאור מדויק של החיתוך בגבי החשוף, חסר רק שיסדרו לי שרשרת מראות כדי שאוכל גם לראות. אני נזכרת בחוברות עליהן היתה מנויה סבתא שלי הרופאה בהן תמונות של עיוותים ופצעים פתוחים ותמונות של יצירות אומנות יפיפיות. אז חשבתי שכשאגדל אבין את הסיבה לכך שאלה כפופים תחת קורת גג אחת. והנה היום אני גדולה.

"הנה את רואה, כדאי לחתוך כך כדי שהצלקת לא תהיה מתוחה מידי. יורד הרבה דם בואי נחכה רגע" הוא ממשיך. "כמה תפרים את חושבת שכדאי לעשות כדי שהעור לא ימתח מידי אבל החתך לא יפתח? כעת את מורידה את התחבושת כדאי לכיוון הזה, לא! לא! לא! לא ככה".

אחר כך הוא שאל אם איכפת היה לי לשמוע אותם מדסקסים ואמרתי שכל עוד לא שמעתי "אוי אוי, שכחנו את המספריים בגוף של הפצינטית" היה דוקא מעניין. קצת גרפי, אבל מעניין.

עכשיו אסור לי לעשות יוגה שבועים. אוי אוי אוי.

חיתוך של כמה מילמטרים בגב, לא משהו דרמטי. אני סתם דראמה קוווין.