שוו בנפשכם דבר כזה: כבר 10 שנים לא ראיתי קיץ ישראלי.גם לא מתגעגעת. לקיץ זאתמרת. כבר אין לי גופיות נושמות חסרות שרוול או מכנסיים קצרים. בעצם גם לפני 10 שנים מכנסיים קצרים לא היו הפורטה שלי, אז מה בעצם עושים? לא זוכרת. לא כל כך ברור איך אסתדר עם הג'ינסים הנצחיים שלי. 

ויורשי העצר? אפילו זכרון עמום של קיץ כזה אין להם. מצד שני הם לא ממש מכירים חוף ים שאפשר לרחוץ בו, מה זה באמת פלאפל ואיך זה לגור ליד סבא וסבתא ושבט בני הדודים. הם גם אף פעם לא היו בירושלים לא מכירים את מילות התקווה, לא יודעים מה זה מסכת גז ולא שמעו רעמים. אולי היה אחד לפני שנתיים בעצם.

ובכן, כל זה עומד להשתנות בקרוב. ב-19 ביוני למען האמת, נא לפתוח יומנים.

ב-19 ביוני אצא מדלת המטוס ו-

אזכר מיד מה זה קיץ ישראלי. זה כמו לרכב על אופניים, לא?

שלושה שבועות של שכרון חושים.

עד אז תסדרו לי שלום עולמי,כן? ושום שרב!

אבל זה עוד המון זמן, אחרי שיהיה לי אתר אינטרנט, אחרי התערוכה בספריה היהודית, אחרי הבית הפתוח ביום האמנים, אחרי שאערוך את הספר שהבטחתי ל"24 שעות בנורת' ביץ'" אחרי שאערוך את הספר לבת המצווה, אחרי ברצלונה, אחרי ההכנות לבת המצווה. ללא ספק אני צריכה קצת פוקוס. לא יודעת לחיות בפוקוס. זה לא קל אבל יש לזה גם יתרונות.

בנתיים אפשר להמשיך את הדיון על פוקוס מהפוסט הקודם.

פוקוס או לא פוקוס, זאת השאלה.