בבוקר אני פוגשת את אדון וגברת סמית'. קומתו שחחה בשנה האחרונה, הילכו איטי, והיא זקופה ואצילית כתמיד. הרופאים האלה, הוא אומר, הם רק רוצים לפתוח אותך ולשחק באיברים הפנימיים אבל זה לא עוזר בגרוש. והיא אומרת ברוגע וחיוך אצילי שעברו רק יומיים מאז הניתוח ובטח לוקח קצת זמן, צריך סבלנות.

משם אני מדלגת לקמפוס ומגלה שכבר אי אפשר לבטל קורסים הסמסטר, אצטרך להמשיך.  בדרך למזכירות הפקולטה בחור יפיפה, אפרו לא אמריקאי, שואל אותי כיוונים במבטא מקסים, הוא נעלם לתוך משרדי האדמיניסטרציה ויום שלם אני חושבת מיהו, מה הוא עושה בעמק, לאן הוא ממשיך.

במשרד של הפקולטה אני מופתעת לפגוש את R ומרוב הפתעה אני מסתפקת בשלום נימוסי. רגע אחרי שאנחנו נפרדים אני רוצה למשוך לעצמי בזנב על שלא התעניינתי בשלומו של אביו. בפעם האחרונה שנפגשנו הוא סיפר שהרופאים נתנו לאבא שלו שבועיים לחיות,  אני כזאת פלגמטית לפעמים! אשלח לו אימייל יותר מאוחר, אני חושבת לעצמי ויודעת שרוב הסיכויים שזה לא יקרה.

בדרך למגרש החניה אני פוגשת את מרשה. לקחנו כמה קורסים ביחד אבל זו הפעם הראשונה שנרקמת שיחה ארוכה ומעניינת. אני חושבת על כל הדמויות סביבי שיש בהם פוטנציאל לא ממומש לקשר.

אחרי הצהריים, להפתעתי הגמורה, אני פוגשת את R בטריידר ג'ו'ס. אני משלימה את מה שלא עשיתי קודם. אבא שלו הלך לדוג אתמול.

כשאני אוספת את אגוזית מחוג הדרמה היא אומרת: זה יהיה עצוב מאוד אם מר סמית' ימות. הוא לא ימות, נכון?