הערה מקדימה: פוסט זה אינו מתאים לכל המשפחה.

בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵ(ל) לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹןזֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵלנָזֹרוּ אָחוֹר.  ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ סָרָה; כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי.  ו מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה.

פוסעים אנו ברחובות הסוֹמָה המוזנח של סן פרנסיסקו אני ודויד, איש גדול בתורה (ובזמרת הארץ). שחים אנו על דא ועל הא ועל בלוגרים. רחוקה אני מעצם ההויה, ודויד, רהוט אהוד ונעים ההליכות, אושיה בלוגרסטית, מעדכן אותי. אט אט מאבד בן שיחי את העניין בכם ובי, ראשו סב על צירו משל היה (מוחה אני על שימוש היתר בבטוי "משל היה") אברהם בסדום והוא ממלמל משפטים הזויים כמו:

"מממ גוף בריא, יש מקום לשיפור, לא הייתי זורק מהמיטה ....

לא משהו, קצת מוזנח, לא הייתי זורק מהמיטה ...

צריך לעבוד על הריבועים שלו, לא הייתי זורק ממיטה...".

אני מביטה סביבי ומבחינה בערב רב של גברים מכל גיל וצבע ואף מין, עוטים מכנסי עור או ויניל שחורות ורצועות עור שחורות עוטפות את פלג גופם העליון. ניכרת בהם התעללות חדר כושר (האם כך נראה עמית המדריך החתיך?).

האמפ, אני ממלמלת ומרימה את כלי הזין שלי ומתחילה לצלם. התלהבות מוקדמת מדי.

ככל שאנחנו מתקרבים לרחוב פוֹלסוֹם, נעשה יותר ויותר צפוף, ורמת הטסטוסטרון  למטר מרובע מרקיעה שחקים.

יום קודם דיסקסנו את קוד הלבוש (ג'ינס ומעיל עור, אמר לי דויד. ועל זה יאמר פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. ותביאי את אברום והילדים. ועל זה יאמר כככככככככככככככססססססססססXXX!! פחחחחחחחחחחחחחחח).

לא אכביר במילים. במילא דויד יעשה את זה בדרכו החיננית חסרת התחרות (הסקרנות, הסקרנות). אבל מה שהיה שם היה מעל ומעבר לכל דמיון, אפילו מעבר לדמיונו של דויד, שראה דבר אחד או שניים יותר ממני בחיים. לפחות בכיוון הזה. 

פסעים בזהירות בהמון הצפוף נזהרים לא להתחכך בזין חשוף (למה בעצם, שאל דויד), לקבל פלאס משוט טועה או להסתבך בשזירת המקרמה המעוצבת הכובלת עבד לאדונו (האחרון בעצם קרה לי).

תראי! שעה שלוש! אנשים נורמלים! לוחש דויד בתדהמה. דוכני אתרי פורנו עליזים (בהם חותמים הכוכבים על פוסטריהם), דוכני אביזרי BDSM מאבדים את האטרקטיביות שלהם כשהאטרקציה הראשי היא הקהל.

כלי הזין שלי הבזיק יותר מ-120 פעמים, אם כי בשלב מסוים שום דבר כבר לא מרגש. עוד ערום אחד עם פירסינג על הזין עומד ומאונן ברחוב, אז לזה יש גם ציצים, אז מה?, עוד הומון בא בימים קשור בשלשלאות לחברו, עוד אחד מצליף במגלב, בישבנו הבבוני של יצור חייכני, ואוסף תרומות לטובת אגודת הלסביות של ניו אורליאנס או אגודת עורכי הדין האומאים. יאללה ראינו כבר.

ובכן, רוב התמונות מהארוע, אין דף הישרא סובל אותם. (ומה הוא בעצם הקוד המוסרי של ישרא? חשבתי לפתוח בלוג נפרד, חד פוסטי עם התמונות הקשות, אבל החלטתי שגם זה לא יאה). התמונות המובאות להלן הן לאחר צינזור היסטרי. חומר רך. הגירסא המלאה תשלח תמורת תשלום סימלי (רק דויד יקבל חינם).

ואני אומרת: ווט דה פאק ווז דט????

אברום נסע לניו-יורק ואני והילדים הלכנו למשינה.

התגברתי על הפדלאות שלי, הוראות הרופא, והנטיה שלי להתרחק ממקומות צפופים. בבוקר, מיד אחרי שהחלטתי ללכת להופעה, השמעתי תקליטור (משתמשים במילה הזאת?) של משינה, לתרגל את השיגצים.

היה ממש צפוף, ודאון טאון סאן פרנסיסקו התמלא בעיברית ודגלי כחול לבן. תיירים יפאנים בודדים ניסו לחדור לגן, ונהדפו בבהלה החוצה.  רוק יפאני או פולני או הונגרי  נראה לי הדבר הכי מגוחך ומזויף בעולם. מעניין איך נראה להם רוק ישראלי אם כל ה "חחחח"...

אני רואה מלאך, והוא אומר לי כך...

היתה הופעה מצוינת. משינה זה בדיוק מה שמתאים לקהל שלא ממש מעודכן במה שקורה במוסיקה הישראלית (למשל מי שסומך על אח שלו שיעדכן אותו, ומקבל CD מדגמי פעם בשנה ). כן כן, אותו קהל שלא יודע אם משתמשים בימנו במילה "תקליטור".

כשהם ביצעו שיר ששמענו בבוקר, היזכרתי את זה לפיסטוק, והוא אמר שהוא מעדיף את זה שבבית, וזאת ביקורת מדויקת לסאונד.

אבל יובל מתוק צפיחית בדבש.

פוסט זה שייך לקטגורית סיורים מצולמים בסן פרנסיסקו (ראו רשימה משמאל). מי שרוצה רק לסייר צריך לדלג על הפאקה-פאקה ולגלג את העמוד לתחתית הפוסט. רצף של אסוציציות יוביל לבסוף לאזור הפרסידיו.

אתמול לקחתי מהגן את אליוט, חבר לגן של פיסטוק. אליוט כל כך התרגש ביומיים האחרונים בציפייה לפגישה הזאת שאפשר לחשוב שאף פעם הוא לא הלך אחרי הגן לחבר. בעצם כנראה שזה כך. לא רק עם אליוט, אבל רוב הילדים בגן לא נוהגים להפגש בשעות שלאחר הגן- בלתי נתפס למי שרגיל לנוהל הישראלי. שאר הילדים ממש רצו שאני אקח גם אותם, מה שמרמז היכן הנוהל הנכון. 

לא יודעת למה לא הזמנתי אותו עד עכשיו, הוא ילד מקסים, אנרגטי וטוב לב (ואף יפה מראה, מאוד). אמא שלו אמרה שהיא ממש שמחה שאליוט רואה גם תרבויות אחרות. ואני לא ידעתי שאנחנו ניסוי אנטרפולוגי. בסך הכל חשבתי שזה שני ילדים נפגשים אחרי הגן. ותאמינו לי, ילדים בגיל הזה אין להם מושג בתרבויות אחרות – רק רוצים לשחק. אליוט הוא בלונדיני עם עיינים כחולות.   אמא של אליוט היא או היספנית כהה או שחורה בהירה, לא ברור לי. היא אומרת שאמא שלה יהודיה ומאוד התרגשה שאליוט אמר "אמא" בעיברית. נדמה  לי שאמא של אליוט מאומצת. ממש בלאגן אצלם במשפחה מבחינת גזע...

הילדים השתוללו בחן, הפריעו לאגוזית לעשות שעורים (לצייר את מחזור החיים של הגמל!). כשלבוטן (שנתיים) נמאס לרדוף אחריהם הוא ביצע ניסוי: מה קורה לשתי ביצים לא מבושלות כשמקישים אותן זו בזו. כיוון שלניסוי היו תוצאות מעניינות ונעימות למגע, הוא ניסה זאת שוב ושוב עד שאמא שבה למטבח  מנסיון נוסף להרחיק את פיסטוק ואליוט מאגוזית. אמא של בוטן  (זה אני) מאוד אוהבת לראות את המטבח שלה מרוח בחלמוני ביצה, אבל יותר אוהבת לעודד את הנטיה של ילדיה לנסויים, ולכן היתה מאוד מבסוטה.

פיסטוק (חמש) לאומתו, אמר אתמול לאמא שלו (זה אני) שפעם הבאה שהוא מצייר על הקירות שלא תכעס עליו כי זה עושה לו כואב בבטן. כן הקירות שצבענו בכל צבעי הקשת באוקטובר, מכוסים בעבודות אומנות של פיסטוק. ותאמינו לי שהסברתי לו ממש בסבלנות איפוא מציירים ואיפוא לא.

כשצבענו את הקירות, נשמתי פרחה בנסיונות למנוע מהילדים לגעת באזורים הרטובים עד שלילה אחד החלטתי לישון במלון, ממש בשכונה שלנו (יבורך priceline.com). בלילה הבא היה כבר ערב שישי והחלטתי שאם כבר מלון אז בסן פרנסיסקו, במיוחד שבשבת היה יום ההולדת שלי – אז מה שמגיע – מגיע.

בשבת  קבענו להפגש בעיר עם חברינו מ' ומ' (אתם מכירים אותם, אלה עם העציץ) לחגוג את יום הולדתי ויום הולדתו של מ' במסעדה חביבה ברחוב יוניון (להזכירכם, כל זה קרה באוקטובר, אין צורך במזלטובים). מ' אמרה שיש מסעדה שיש בה קינוחים מדהימים בפרסידיו. אני אמרתי שבטח יהיו פקקים כי יש מפגן אוירי וכולם יחפשו מקום בפרסידיו, אבל כולם אמרו  שכדאי לנסות.

נסענו לפרסידיו, ואכן עמוס ביותר אבל הצלחנו למצוא חניה. פתאום אני רואה עוד זוג חברים שלנו. "מה גם אתם באתם לראוות את המפגן???", אנחנו נכנסים לבית הקפה, ועוד זוג חברים!!!! איזה צרוף מיקרים! נו, רק בחברים הבאים נפל לי האסימון שאברום אירגן לי מסיבת הפתעה. לא רק שהוא היה צריך להעביר את המסיבה לסן פרנסיסקו עקב הקפריזות שלי, אלא גם אירגן מפגן אוירי מדהים לכבודי!

הפרסידיו היה בעבר בסיס צבאי, למרגלות גשר הזהב (אם כי הבסיס היה שם לפני הגשר, לדעתי). פעם נחשב הגשר יעד הגנה בפני האויב, ובעצם גם היום. אבל היום אין שם בסיס צבאי אלא טיילת יפיפיה. מצד אחד גשר הזהב (ממש קרוב), בצד השני נופי ה-down town ובים תצפית לכוון אל-קטרז. ההאנגרים הצבאיים עוד שם, ובאחד מהם ממוקם בית הקפה לידו ישבנו. שום קינוחים ושום נעליים. הייתי צריכה לחשוד כבר בשלב שאלו הוזכרו. אבל יש שם מזכרות נחמדות כולל תמונות מדהימות  שמתארות את תהליך בניית גשר זהב, שהוא כאמור גשר תלוי. תמיד ידעתי שהוא גשר תלוי, אבל רק שהצצתי ב-zoom in  של התמונה (ראו פוסט קודם), הבנתי מה זה אומר. התמונות פה הם מלפני שבועיים שלושה ולא מהארוע המדובר.