כבר בשבוע שעבר, עדיין לא היה חם כל כך אבל היה הריח הזה באויר, ריח של לחות.

אוי, עד עכשיו היה נחמד, ואני מלאת חרדות לקראת הקיץ הראשון שלי בארץ, אחרי הרבה שנים של גלובל וורמינג.

זה לא נכון מבחינתי שבשנה יש 356 ימים, משום שחלק מהימים לא קיימים בכלל.

זה לא בשבילי!

לפחות, מבעוד מאוד, הכנתי את המלתחה. כלומר חשבתי לעצמי על בגדים שאין לי, שאינם שימושיים בקליפורניה אבל נחוצים מאוד כאן, והגעתי למסקנה שאלו שמלות אווריריות שנוגעות מעט מאוד בגוף, לימי החום הבלתי נסבלים. תמיד היתה לי משיכה לשמלות האלה, זה כל כך נשי!

אבל כמובן, כמו לכל אחת, יש לי השגות לגבי איך שהן נראות עלי. הכל בסדר חוץ מעקב האכילס: הרגלים השקופות שלי. הן כל כך לבנות ושקופות עד שרואים את הדם הכחול שלי, כך היה גם בגיל 18.

אז החלטתי על שמלות ארוכות.

אבל מ', בת הזוג שלי לקניות, לא הרשתה לי.  היא הביאה נימוקים משכנעים כולל דוגמאות.

ובכלל, זה מסוכן מאוד עם מ'. אנחנו בנות זוג אופטימליות לקניות: למרות שאנחנו בעלות מבנה גוף שונה לגמרי, ומתלבשות שונה, אנחנו מעולות בליעץ אחת לשניה, לעודד כשצריך ולהצביע על בעיות כשצריך.

זה מסוכן כשאנחנו ביחד.

בקיצור, הצטידתי לי בכמה שמלות כאלה, והנני לובשת אחת מהן ברגעים אלה, ומשתדלת לא לחשוב על הרגליים השקופות. כשאצא לרחוב אנשים ילחששו ביינהם, איך היא מעיזה! כל מי שיראו אותי יחשוב רק על הרגליים השקופות שלי.

ואני בכלל לא אדע.

יצאתי עם הגוזלית (בת ה-15...) למבצע צילום קטן, שאני קוראת לו נדל"ן. קרקע לפני הפשרה אבל עם ריהוט. מי צילם מה? זה ממש לא חשוב! היה כיף ובונדינג!

יש עדיין 11 ימים להתפקד למפלגות, וראה זה פלא, אנשים מתפקדים למפלגת העבודה ואכפת להם מי יעמוד בראשה ולא על דרך השלילה והפסילה, אלא ממש בוחרים מועמד. אולי לא מושלם, אולי הוא לא יהיה ראש ממשלה (בכל זאת צריך כבר להותרגל לעובדה שזו לא אופציה). אני לא מאמינה שעשיתי את זה גם, הרי בכלל לא השתייכתי או הצבעתי להם בעבר...

מן תחושה כזאת, שאולי בכל זאת אנשים מתעוררים, שלא התיאשו וויתרו על האפשרות שיקרה כאן משהו.

ארוע התרמה ביום חמישי בחצר הנשית:

גם בגדי מעצבים, גם תרומה.

ובשבת טריטלון נשים. אם לא התלתן להתאמן - אולי כדאי לוותר על זה של השנה.

טוב אני לא יכולה להשאיר את הפוסט הפולני הקודם אז חייבת לכתוב חדש, טפו טפו טפו, למרות שהקצב הזה של פוסטים זה לא יתכן!

אז כמה מילים (יותר תמונות) על סוף השבוע, אחרי שקיבלתי יעוץ כל כך יפה.

ובכן הוחלט לפצוח בשוק מחנה יהודה. הדרך לשם עברה במדרחוב שעם פסי הרכבת הקלה נראה בול כמו סן חוזה:

ובשוק עצמו:

אכלנו ליד השוק במסעדה מעולה ושמנו פעמינו לעין כרם, למלון שלנו.

טוב, מלון זו הגדרה לא כל כך מדויקת. יודע צדיק נפש אישתו ואברום הפתיע אותי בלינה במנזר האחיות מציון (שהוקם דוקא ע"י אחים, שאחד מהם החליט לקרוא לעצמו מרי לאחר שמריה הקדושה התגלתה אליו בחלומו).

בארוחת הבוקר פנתה אחת האורחות לנזירה ושאלה אם תוכל לצייר היום בוראנדה.

כן, המקום הזה לקוח כאילו מסרט על טוסקנה בו אישה שחייה הקודמים היו הקטיק, מחפשת את החיבור לעצמה במלון מבודד, שופע גנים סודיים קסומים וצופה לנוף גפנים מרהיב. כמובן שהחדר בעל התקרה המקומרת קטן וסגפני, והמיטה הזוגית מורכבת משתי מיטות ברזל קלות כנוצה הנודדות הרחק לשתי קצוות החדר עם כל תנועה קטנה.

עין כרם עצמה מקסימה, חוץ לארץ של ממש. כלומר ירושלים זה גם, אבל בצורה אחרת. ירושלים זה חו"ל שאין כמותו בעולם. הוא רק ירושלים. עין כרם לעומתה היא אמנם ישוב ערבי שננטש אבל היא קצת טוסקנה באמת. גם במראה וגם בשל עשרות משלחות תיירים מכל העולם ופעמוני הכנסיות המהדהדים.

ואין כמו הצהרת אופנה לסיום, הפעם מנגריה. הבנות האלה התעקשו להצטלם איתי, ועכשיו נותר לכן לנחש למה...