אבל מה אני יודעת כבר, אני כל כך עייפה שזה נס שאני מצליחה לתפקד. אם כי אפילו את המשפט הזה בקושי הצלחתי לנסח, אז מה אני יודעת.

אתמול אחרי העבודה הלכתי לעמיחי, ללמד אותו קצת פליקר ולהתעדכן באופן כללי. אחר כך הסתובבנו ברחובות וצילמנו אנשים תמימים להנאתם. עמיחי הכריח אותי להציק להם, זאת אומרת לבקש מהם לעשות פרצופים ופוזות ועוד התעללויות. הכי הצחיקו אותי שתי בנות 14 כאלו שלא הסכימו להצטלם כי "הן מכוערות". ועמיחי רצה להגיד להם - נו, זה בסדר, זה לפרוייקט על מכוערות. אבל הוא לא אמר, אבל זה בסדר, הוא עשה לי פאדיחות אחרות, כמו להגיד לזקן הזה שצילמתי על הספסל "אם היית אומרת לו להתפשט הוא גם היה מסכים". מה זה היציאות האלו?!

אבל בכל מקרה, זה היה מצחיק. תיכף התמונות, או לפחות חלק מהן (כי לא כולם יודעים שזה לאינטרנט, אז נתחשב) ובנתיים אמשיך לספר את הדברים הנורא מעניינים שיש לי לספר. כמו למשל שאני עייפה המחץ.

בת"א נתקלתי גם בעדי לביא, שלמדה איתי בחטיבה. זה נורא מצחיק שנתקלתי בה פתאום, אני דווקא זוכרת אותה לפעמים, היא ג'ינג'ית נורא יפה, כתום עם נמשים וכל זה, ואני תמיד זוכרת אותה בתור הילדה עם הכתם לידה בעין. פגשתי מאז הרבה אנשים עם כתם לידה בעין, אבל היא היתה הראשונה, ולכן לנצח נחרטה בליבי. והיא גם היתה מהמקובלות הנחמדות, שזה היה עבורי סוג של שיפור מבחינת אמונתי בבני אדם. אבל זה ממש לא קשור עכשיו, אינאל ראבק.

אחרי שאכלנו פיצה בעגבניה וקניתי לי איזה קוסמו וגלאמור בסנטר, הלכתי הביתה כי גם הייתי צריכה להחזיר את הסרטים לספרייה וגם הייתי עייפה. לא שזה עזר לי, כי בזמן שהייתי בספרייה אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא בעיר, אוכלת פיצה במקום שנקרא "פיצה+טרופית עשר שקל", כאילו - זה השם של המקום, באלוהים. פתח תקווה נו. אז כבר הייתי צריכה לפגוש אותה ואכן עשיתי זאת ואף שתיתי טרופית ואז היא התחילה לשאול אם אני מתכוונת להזמין את ג'ו ליום הולדת ולמה יצא לי חצ'קון מתחת לעין. אז הלכתי, קיבינימט. היום הולדת הזה זה כזה כאב ראש. אני ארחיב על המצב הבעייתי בפוסט אחר יותר מאוחר.

ואז הגעתי הביתה וטושה מייד התחילה לספר לי סיפורים ולעצבן אותי עם ההתנהגות הנשית שלה ואז גם לא רבנו על הקטע של העבודות בית ותוך כדי שמענו את הדיסק המעולה שעמיחי צרב לי, והתחרמנו על השאנסונים הצרפתיים לגמרי, ואז אמרנו שיואו, כבר נורא מאוחר, מייד נראה את שמש נצחית בראש צלול.

ואז זה מה שעשינו וקצת התעצבתי וקצת שמחתי כי זה נורא אני וג'ו כזה, רק נורא לא. עזבו, גם אתמול הייתי עייפה. גם היום, גם מחר.

ואז הלכנו לישון בשתיים בלילה ואז קרה משהו מוזר בחדר שלי וממש אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו כי זה עושה לי חרדות.

אבל הדיסק של עמיחי הרדים אותי יופי יופי למרות ההיסטריה.

אך בכל זאת הלכתי לישון מאוחר והתעוררתי מוקדם וכזכור, אם הספקתם לשכוח - אני מאוד עייפה ועכשיו אתם מבינים למה.

עכשיו תמונות!

צ'אנדיקה היפה של עמיחי

היא כזו סופרמודל, חבל לכם על הזמן איזה מבטים היא דופקת למצלמה.

שני חתולי רחוב רעבים לצומי

לא קורה הרבה שאני לא נוגעת בחתול רחוב שמילל עלי. איתם זה קרה.

איש מבוגר שעוצבן ע"י עמיחי

אני ועמיחי עושים שטויות באמצע הרחוב (עמיחי טושטש כי ככה זה בחיים)

התמונה עצמה לא יצאה משהו, אבל היא חביבה עלי

וזה אותו הדבר רק מקדימה

שיכורה משוגעת מנסה לגרש אותי מלצלם שני נגני רחוב וחבל, כי הג'ינג'י היה ממש חמוד.

כביכול חרא תמונה אבל אני אוהבת.

כל מי שמגיע לעגבניה ובמקרה יש לו מצלמה, מרגיש צורך עז לצלם לבחור הנחמד הזה את הכתמי זיעה בבית השחי.