מזה שבוע כמדומני, שאני משתעלת קשות לפני השינה, בצורה כזו שגורמת אפילו לטושה לדפוק לי על הדלת ולברר אם אני יולדת משהו או מה. ביומיים האחרונים השיעולים רק החמירו וטילטלו את גופי הענוג חזור וטלטול עד שנשבעתי כי ממחר אני מפסיקה לעשן סיגריות ומתמקדת רק בג'וינטים, שהרי הם ידועים בתור משככי כאבים ומומלצים לחולי סרטן, מדומים או לא. בכל מקרה, ביום שבת בבוקר (04:00) התעוררתי באופן סופני עם כמות נזלת שהיתה יכולה להאכיל את כל אפריקה, והבנתי באופן חד משמעי שלקיתי בצננת מזגנים קלה. נשמתי לרווחה שלא מדובר בסוג של מחלה גנטית מתפרצת, ואף הייתי חוזרת לישון אם רק יכולתי.

הצננת, כידוע, אינה מחלה קשה אך עדיין מרובת תסמינים. לחץ בחזה, מעיכה אונתית, ליחה בריאות, והרגשה כללית של ג'יפה. הבעיה היחידה היא שאין לי חום ולכן, בעצם, לא מדובר במחלה ואין לי שום תירוץ להישאר בבית.

וכך התייצבתי היום בעבודה, מצויידת במגוון טישואים שלל צבעים ומצב רוח קודר במיוחד. כפי שנאמר על ידי אחד העורכים - "תן, תן לה להתעצבן, זה מצחיק". רק בגלל שהבעתי טרוניה על מכונת המים בקפיטריה, בה צריך ללחוץ כל הזמן על הכפתור כדי שיצאו המים במקום פעם אחת ואז יוצאת כמות אוטומאטית. קמצנים פה, כולם קמצנים.

בנוסף גם כואבת לי הבטן, הראש, והתחת (נילי: תפסיקי לעשות סקס סוער, זה לא בריא!). יש לי יותר מידי עבודה ופחות מידי זמן לעשות אותה. תורידו מהלו"ז גם את חוסר החשק הכללי שתקף אותי והתוצאה שתתקבל היא מצבי הנפשי.

ואם זה לא מספיק, אז טושה התקשרה לדווח שהיא היתה בקופ"ח וגילתה שיש לה איזה וירוס מעיים רנדומלי ואז תהתה איך היציאות שלי לאחרונה ואם אני סובלת מבחילות. מה שבטוח זה, שלא משנה כמה אני חולה עכשיו, אחרי שאחזור הביתה ואאלץ לחלוק איתה את אותה האסלה - אני מיועדת להרגיש הרבה יותר גרוע.

ונאמר הידד.