הייתי צריכה לקום היום בשבע בבוקר כדי להתקשר למוקד כללית ולברר מתי התור שלי, כי שכחתי, קורה. המוקדנית היתה מאוד אדיבה מכיון שכנראה הייתי השיחה הראשונה שלה, ואני לא הייתי אדיבה כלל מכיון שהשעה היתה שבע בבוקר ועדיין ישנתי. "התור שלך הוא בשעה שש עשרה ושלושים דקות" היא אמרה. ואני אמרתי לה - מה? מה זה שש עשרה עכשיו?
- "שש עשרה זה ארבע"
- מה את אומרת! אז תגידי ארבע כמו כל בני האדם. איפה את חיה?!
- גועלית!
- מפגרת!
ניתוק.
ואחר כך לקח לי שעה להירדם כשכל הזמן הזה התנגנה לי המילה שש עשרה בראש. איזה שטויות, אלוהים ישמור.
ואם זה לא מספיק, אז הפסדתי את התור כי נתקע לי משהו במערכת והייתי לבד כי העורכת היתה במבחן, היא כמובן הגיע בדיוק בשש עשרה ושלושים ובנתיים הבעיה נפתרה וכל מה שנשאר לי זה שוב להתקשר ושוב להזמין תור ואם יש משהו שאני שונאת זה להתקשר ולהזמין תור. אני כבר רואה איך הסיפור הזה נדחה לשבוע הבא, יחד עם המניקור. הם פשוט היו חייבים לא להכין כרטיסי ביקור, המניקור, ולכן אין לי את המספר טלפון שלהם ואני צריכה לעבור שם כדי לקבוע תור. כן, בסדר. אולי פשוט תעשו את כל המאמצים כדי להיות נגדי? בסוף תצליחו, אני בטוחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
