אז זה המצב - אמרתי שאני לא אדבר איתו, ואני כן מדברת איתו. אני פויה ויש לסקול אותי באבנים. ומייד.

האמת היא שזה מצב לא פשוט בכלל. אני לא מתגעגעת אליו, למשל. בכלל לא. מידי פעם אני נזכרת בכל מיני אירועים, זה כן. ואסור לי לראות את רצים לדירה כי אז אני נזכרת יותר (היינו לוקחים ובגדול ואפילו נהנים בדרך, אני בטוחה) אבל זה לא געגועים כאלו, של געגוע. זה רק זיכרונות. תאמינו לי, היו לי מספיק געגועים בחיים כדי לזהות את ההרגשה הזו של הלב הנקרע. יש געגועים ויש נוסטלגיה, איטס נוט דה סיים.

ואני עדיין כועסת עליו ומאוכזבת ופגועה וכל הרגשות האלו, שהם לא ממש רלוונטים עכשיו כי הוא לא יודע עליהם, מה שדי מוציא את הפאנצ' מלהיות ממורמרת. גם בכלל לא מקובל עלי להיות ממורמרת, זה לא טוב לקארמה. אבל ממש קשה לי להתחמק מזה, כי זו הרגשה די נעימה בסופו של דבר, לכעוס על מישהו. אני בטוחה ב99% שהסיבות שלי מוצדקות. ה-1% זה בגלל שתמיד היתה לי נטייה לסרטים ופארנויה. ניחא.

אני לא רוצה להיפגש איתו בשום פנים ואופן, למרות שאני מתה להיפגש איתו ולהראות לו כמה טוב לי. כי באמת טוב לי מאז שנפרדנו, גם רזיתי, גם גדלו לי הציצים, גם אני מתרכזת בעצמי לשם שינוי ואנרגיות ממלאות אותי בכל מקום. אני מרגישה חופשיה וזה עושה לי טוב, אבל בא לי לקחת את כל הטוב הזה ו- to rub it in his face. להראות לו כמה שאני יפה ומלאת חיוניות וכמה שהחיים איתי כיפים ומעניינים כל יום ומחדש, ואיך הוא הפסיד את כל זה בגלל שהוא מטומטם, בלי להיכנס לפרטים. כי מה לעשות, כשנפרדנו הוא גרם לי להרגיש כאילו אני הכי דפוקה בעולם והוא לא יכול עם זה יותר. אני צריכה שמישהו יגיד לו שהייתי דפוקה כי ככה הוא החליט לראות אותי. כשאני אמרתי לו את זה הוא לא האמין לי. וזה מעליב.

למען האמת אני לא ממש מדברת איתו, אנחנו יותר מתקשרים במסנג'ר והוא מספר לי כל מיני דברים וגם אני מספרת לו, עד גבול מסויים. הוא ניסה להוציא ממני אתמול אם אני מסופקת מינית, בצורה כזו או אחרת, ולא רציתי להיכנס לזה בכלל. זה לא צריך להיות ככה, הוא לא צריך לעקוב על כל מה שקורה איתי עכשיו ואיך אני מתמודדת, הוא השאיר אותי להתמודד עם זה בכך שהוא ויתר עלינו, אז כמו שאמרתי עוד מההתחלה - אין לו יותר נקודות זכות אצלי, הוא לא יכול לקבל את כולי כמו שהיה פעם. בטח שלא בתור ידידה או איך שהוא לא רואה את זה. ואני חייבת להפסיק לדבר איתו לחלוטין כדי שהוא לא יחשוב אפילו שאני מרגישה משהו כלפיו.

די, אין יותר כלום, לא רגשות חיוביים בכל אופן. אבל אני לא יכולה באמת לבוא לבן אדם ולהגיד לו - אתה לא מעניין אותי יותר. זה לא מנומס, והמקסימום שאני מוכנה לעשות עבורו עכשיו זה להיות נימוסית. וגם זה רק בגלל שנפרדנו בנימוס.

ג'יזס, אני לא מאמינה שהוא באמת ויתר עלי, עלינו. זה החלק שהכי כואב ומעצבן ומרתיח אותי. סתם, בגלל האגו והטימטום האישי שלו, שכרוכים להם יחדיו.

פשוט ביזבוז, כל הסיפור הזה.

אני שונאת את התחושה הזו, של הבזבוז.