עברתי היום דרך הפארק של יד לבנים, שזה נחמד דווקא, כי אין הרבה פארקים בפ"ת, רק אחד למעשה, יד לבנים כאמור. הטנקים החלודים עדיין שם, ופתאום נזכרתי איך פעם שיחקתי שם עם טיקי ז"ל, והיא טיפסה על אחד הטנקים וכמעט נפלה פנימה, ברגע האחרון תפסתי אותה בעורף ומשכתי אותה החוצה. זה היה רגע מפחיד, אפילו לא הספקתי להבין שהיא נופלת, פשוט תפסתי. הזיכרון הזה, שנמשך בדיוק שניה וחצי, גרר איתו עוד כמה כאלו, טראומטים. כמו הפעם ההיא שהיא רצה וקפצה על גדר מאבן, בלי לדעת שאין מאחוריה כלום. זו היתה גדר תצפית כזו, ומאחוריה היה רק מדרון תלול. ראיתי אותה מרחוק קופצת ובשניה האחרונה נעצרת, כמו בסרט מצוייר. גם אני לא ידעתי שיש שם מדרון, כשראיתי נבהלתי.

בסוף היא מתה, כמובן. כל הכלבים מתים בסוף. היתה מתנשמת בלילות בגלל הגידול שהשתלט לה על האף ואלוהים יודע איפה עוד, ולא היה לי מה לעשות חוץ מללטף אותה. הרדמנו אותה בבית, על הכרית הגדולה שלה. אמא שלי ישבה בחדר מדרגות ובכתה, ואני החזקתי אותה על הברכיים בסלון ובכיתי גם. ובסוף הוטרינרית שמה אותה בתוך שקית והלכה. עד היום אני לא מצליחה להסתכל לה בעיניים. כל שנה אני מגיעה אליה עם איזשהוא חתול. תמיד זה חתול. והיא תמיד מבינה למה.

היא היתה החברה הכי טובה שלי. תמיד ליקקה לי את הדמעות. כלבה טובה כזו. פשוט טובה.