בעוד אני מקטרת לעצמי על התורנות שבת המסריחה הזו, שבגללה אני לא יכולה ללכת לים עם אביגיל, נזכרתי שבעצם מיום רביעי העיניינים התחילו להידפק. גם בוטלה היוגה, גם אכלתי כמו משוגעת, גם עבדתי מהבית ולכן התפדלאתי ולא עשיתי כושר וגם אכלתי כמו משוגעת. בנוסף, לא היה יום אחד בשבוע הזה שהתעוררתי בו אחרי שבע, למרות שלא ממש הייתי צריכה. ביום שלישי התעוררתי בבהלה, הסתכלתי בשעון וראיתי שבע, ולכן חזרתי להתהפך במיטה חסרת אונים עד שמונה וחצי. ביום רביעי הייתי צריכה לעשות טלפון בדיוק בשבע בבוקר ואחריו נשארתי מעוצבנת עד תשע לפחות, וביום חמישי טושה היתה צריכה ממני משהו לפני שהיא יצאה מהבית, ולכן היא העירה אותי בשבע, על ידי הסתכלות.

זה עניין לא ברור לכשלעצמו. אין לכם כמה אני קשה בהתעוררות. כשאני מתעוררת בעצמי זה בעזרת חצי שעה של נודניק כל עשר דקות. כשמעירים אותי צריך לקרוא לי ולטלטל אותי במשך שעה. אבל אם מסתכלים עלי אני קמה מייד, ובהיסטריה, יש לציין. באותו יום שטושה הסתכלה עלי והתעוררתי הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "כוסאמק איך הבהלת אותי!" ושתבינו, הבחורה המסכנה בסך הכול הסתכלה עלי וחככה בדעתה איך להעיר אותי.

בקיצור, מאמצע השבוע התחיל להתפתח אצלי מצב רוח מסריח וגם אם הוא עבר כבר אין לי מה לעשות בנידון כי אני תקועה בתורנות שבת הזו, שבוע אני ושבוע העורכת. אני יכולה להישבע שהייתי תורנית גם שבוע שעבר, אבל לא התווכחתי איתה כי עובר עליה חודש מסריח. יום אחרי היומהולדת חבר שלה נפרד ממנה, יומיים אחרי סבא שלה מת, ובין לבין היא תקועה כל החודש עם מבחני סופשנה ולא מגיעה למשרד. כשהיא כבר מגיעה היא צריכה לריב עם הטכנולוגיה וכל מה שמסביב. אז בקיצור, אני מרחמת עליה, וגם לא מבינה את זה בו זמנית. חשבתי שסטורן יוצא החודש ממזל סרטן אחרי שנתיים מעיקות, אבל מסתבר שזה לא קשור.

ובנוסף היו תקלות באדמין כל השבוע ולכן התעכבתי בעבודה ולא הספקתי לפגוש אף אחץ מהחברות שלי ואתמול גם הייתי צריכה לצאת לצלם והיה מסריח ועד שחזרתי היה עוד יותר מסריח.

ובנוסף קראתי השבוע ספר מדכא (קיפודים) למרות שקניתי אותו בשוק יד שניה בחצי מחיר ממה שהציאו אותו בשבוע הספר. ולא רק דוכאתי בגללו הוא גם גרם לי לאכול כמו פסיכית, נישנשתי כל מה שהיה בבית, כולל בורקסים מעופשים וגבינה שפג תוקפה, ולפחות פעמיים השבוע טחנתי שאריות צ'יפס מהצהריים בשעה שתיים בלילה. מה זה? מה זו ההתנהגות הזו? זה בושה וחרפה.

ובנוסף גיליתי עכשיו שהבטריות המחורבנות שעלו לי הון תועפות מגיעות לא טעונות. עכשיו אני צריכה לחכות שהראשונות יסיימו להיטען ואז להטעין את אלו ובנתיים אני לא יכולה אפילו להעלות תמונות.

חרא לי! חרא לי בעולם הזה!

זהו. עכשיו כשהוצאתי הכול בצורה מסודרת אני יכולה ללכת בשקט ולדפוק את הראש בקיר.