7:00 בבוקר, רחוב 74 על ברודווי, מנהטן, יושב ואוכל בייגל עם חביתה ובצל, חד משמעית יותר מדי שמן... כיאה לאמריקאים. ואני.. יושב בפינה עם הפנים לכניסה, כיאה למורעלים שמוכנים למלחמה בכל רגע נתון :/
אנשים נכנסים ויוצאים, נותן ביס בבננה, לוקח שלוק מהסנפלס. עד שנכנסים שלושה אנשים, בת אמא וסבא, ישר בלי להבין מילה קולט שהם מדברים עברית בינם לבין עצמם, רק לפי איך שההברות נשמעות מרחוק. מתחיל להמציא לעצמי סיפורים בראש של מה לומר להם אם תתפתח שיחה.. ובעצם מגיע למסקנה שהם לא יודעים שאני דובר עברית, אז פשוט שומר על זכות השתיקה :X
לפתע אני נדרך, כמו קפיץ, תוך כדי שאני שומר על ארשת פנים הכי נונשלנטית שאני יכול, ואני יכול, מתחילים לרוץ לי תרחישים בראש, איך אני מגיב אם המוכר מתעצבן עליהם ומתחיל לריב איתם, איך אני מגיב אם הסבא חוטף התקף לב, איך אני מגיב אם הילדה נחנקת מהסנדוויץ, איך אני מגיב אם מישהו מנסה לשדוד אותם, איך אני מגיב אם מישהו מנסה לדקור אותם, לירות בהם, אם מישהו זורק רימון ליד השולחן שלהם, אם מכונית עוברת מבחוץ ומרססת את החלון שלהם.
בלי לדעת שזה שיושב בשולחן ליד אפילו דובר עברית, תוך כדי שהם נהנים מארוחת בוקר וצחוקים עם הילדה, הם מקבלים אבטחה צמודה של כנראה חצי מטורף שכבר מריץ בראש איך הוא קופץ על הרימון שלא זרקו עליהם.
וזהו.. ואז הם סיימו לאכול, ויצאו.