מה שיותר עמוק יותר כחול

"תבוא, נוסעים לגבעה היפה הזאת"

היא כתבה לי.

ה"גבעה היפה הזאת" לא זרה לי,

בילדותי הייתי מטפס עד לפסגה כמו נפולאון כל פעם מחדש, רק בשביל לרוץ חזרה מטה, קופץ ומנתר מעל סלעים וכלניות שאסור לקטוף (כמובן כמו כל זכרון ילדות, המקום נתפס כהר רחב ידיים ועם מסלול עלייה שרק האמיצים ביותר יכלו לטפס עליו, בדיעבד זוהי גבעה עגולה ויפה בפאתי העיר עם שביל למשפחות וג'יפים של בני דודינו).

חנינו והאוטו ברך אותנו לשלום, הגשמים בהחלט הטיבו עם האדמה שהייתה יבשה עד לא מזמן.

מרבד ירוק טיפס בעצלות אל מעלה הגבעה והשתפך מאחוריה, מנוקד כלניות אדומות ו"מוקשים" של פרות.

חצינו את עדר הצאן, האוויר הקפוא עמד במקום, אפילו הפרות הוציאו אדים בנשימתם האדישה,

מבט נבוב, עגל שרק למד ללכת וכלב שמירה נאמן יתר על המידה,

מעליהם אנחנו, ולרגלינו עמק יזראל, מתעמם ומתבהר לחילופין, לוח משורטט של שדות, פרדסים ומקווי מים, מלבנים על גבי מלבנים, ומכולה אדומה שמצאה את עצמה בכניסה ליער.

היה קר, תמיד נוף ניראה יפה יותר כשקר.

קצת צחוקים, כמה תמונות, מחייכים, חסרי מודעות, זמן ודאגות,

רק אנחנו ביום שבת, קצת יפים יותר, כי קר.