(או- יום עבודה רגיל בהחלט)

האחת רוצה להרוג את חיי החברה של ביתה-

תבחר משקפיים ממאה שעברה.

ילדה חסרת טעם, אומרת לה הן-

עודני בהלם - כיצד יתכן?

אח"כ קשישה עם סיפור טראומתי,

ילדה במרכז, מבזבזת ת'כסף באופן סכמטי,

זרקה לימודים, ולאמא רק ***,

הכל יספרו בחנות משקפיים.

מרגע לרגי יגיע הפוץ.

להביאני לבכי או זעם יחפוץ (ואני רוצה להלום בו. אם כבר מדברים על חשק).

כל רגע ירטון, יתלונן בגיני

אבל המשקף שרואה בו (מצויין אגב) עשיתי אני.

ויש עוד אחת, מבקרת הקבע,

היתה בחנות פעם, פעמיים, שלוש או אולי שבע,

הוצאנו כאלף- להחליף עדשות,

אך זו מתעקשת להמשיך לא לראות.

(ועדיין לא אמרתי מילה על הבוס)