בבדיקה מדוקדקת ודכאונית משהו את לוח השנה נראה היה כי החופש הקרוב מסתמן להיות לא ממש קרוב ועוד איקסים רבים יעברו עם הבוס ובעלה בעשיית משקפיים ופטפוטים חסרי מעש עם סוכנים חרמנים בני 50 פלוס בחנות האופטיקה. על כן, שפנת ניסויים שאני ערכתי לעצמי ליל הילולים שבסופו למדתי כי לחולי מחלת הנפילה יש 3 חוקים שבל יעברו (אך אם עוברים אותם מקבלים שבוע חופש):

*אסור בתכלית האיסור לשכוח ליטול תרופות (במשך חודש... ).

*לא לשתות (ואנחנו מדברים על אלכוהול ואוקראינית...דה?...).

*לישון פחות משעתיים בלילה (במצטבר במחצית השנה).

עם תום טיפת הפליימינג למבורגיני האחרונה ועוד חרחור של שעה או קצת שינה התעוררתי לבוקר מרהיב של שבת, תוהה כיצד זה אתמודד מחר עם עוד שבוע בעבודה. צעדתי לי צעד וחצי לכיוון האסלה ותוך שניות מעטות ערכתי מפגש מרהיב בין הפרצוף שלי ובין הנ"ל, קורסת בפרכוסים תוך צביעת חצי מהשרותים באדום (ואפילו לא נזקקנו לערבי לביצוע פעולה זו). בעוד שאני מקולחת (אני מקווה) ע"י השכנה (שהוזעקה ע"י זעקותיו של השותף הנאמן. טפו, כ-ל הבניין ראה אותי בערום?), השותף קיבל שתיפה מהרופא בהיותו נאשם להיות החבר ששיכר אותי וגרם לי להתעלף. הוזעקתי לבית חולים (או כך מספרים, אני זוכרת בעיקר את ידו הכחולה של אבא'לה שהחזקתי לו כשתפרו לי את השפה). לבית שלום, לחולים להתראות.

תוך רגעים מספר הגיעו האמאבא עם המושימושי האמיתי, לוקחים עמם את השותף הנזוף, מייבאים פאניקה תוצרת בית וכמה טרנינגים למטרת השתכנות קבע. היות וחברת עיר קטנה כבר היגרה לבית החולים עקב מחלת הנשיקה שלה, מסדרת לעצמה איזהו סטוק ממתקים - נראה היה כי הימים הקרובים הולכים להיות מהנים ביותר (אם לא אתקרב לתפוחי האדמה שבמקרה הטוב אפשר להכין איתם תחליף לכדורי גומי. רק יותר כואבים).

עברו להם יומיומיים במחלקה הניורולוגית, מושימושי ועוד ח'ברייה באו לבקרני - וכשאין איש שוטטי לי לבקר את המחלקה הגריאטרית או הבחוריקה המאותגרת נשיקתית (היא סובלת יותר ממני, לה אסור לעשות סקס חצי שנה). טיק טק השתחררתי הביתה, אל החופש המיוחל ואל בקבוקי הוודקה שלא אזכה לגמוע מהם עוד תקופה ארוכה. יהיה זכרם ברוך (ושל הבלטות בחדר השרותים שלי).

אמן.