...אל הפחית ומשם אל הפחח שיתקן את כל הבלאגן.

רוח חמימה מביאה עמה בשורות טובות של תחילת הסוף -  קץ החורף מתקרב ועמו גם קצו של הפלאפון שלי וכך גם הקץ על יחסי עם המושימושי. כל אחד מן הנ"ל מעניק לי שקט משלו; שלווה מבורכת או - במקרה של השמש שהיתה בימים האחרונים - סוטול שמתבטא בחיוך רחב וחיוניות פעלתנית הכוללת קימה בשש בבוקר ושטיפת כלים שנערמו מזה שבוע (והנה גם נמצאה סוף סוף הצלחת האהובה עליי, הכוס שנאבדה והקרקעית של הכיור...). נראה כי אינני היחידה שמרוצה מהפוטוסינטזה הטבעית הזו ובעודי נושמת לרווחה מכל אווירת הרחוב הומת האדם (מכחכחת לרגע להוציא איזהו גרגר פיח שנתקע בגרון) עיני זוכות לראות כי אפילו הבוס ובעלה שלווים כשני פילים שזה עתה הואכלו בפיסטוקים טריים. יותר מכך - בעודי חוצה בזהירות מופתית את הכביש (דהיינו - עוברת אותו באמצע בלי להסתכל לצדדים, מתעלמת לחלוטין מכל מעבר חצייה שהיה יכול להיות או לא באזור) , כמעט ונדרסת האנוכי כשגופי נאלם דום מרוב שוק למראה איזהו נהג "אגד" המנסה לעורר את שרירי הפנים הרדומים שלו ובאמת מחייך לכיווני, בלי שמץ זעף (ובנקודה זו אני מבינה סופית כי בא קץ כל הימים וטוב על העולם).

שבת שלום חמה ורגועה לכולם. חייכו ו(אל) תדרסו ילדים תמימים.

בלתי זמינה להחריד.

ק'