כל כך הרבה פעמים אני מחזיקה את עצמי שלא לצאת על אנשים ברחוב.

רק היום ראיתי איזו מטפלת קשישה שהוציאה תינוק לבחוץ הרותח עם מעיל פוך וכובע צמר. יופי מפגרת, עשית תינוק שקשוקה מרב שהרתחת אותו.

והפוסטמה שנתנה לילדים שלה (בני 4 בערך) לעמוד באמצע המרכז המרכזי ולזרוק נפצים לכל עבר. הלוואי שאחד יפול לך על הראש בזמן שאת משוחחת לך בטלפון שלך ונותנת להם להטריד את כל העולם.

אני בולעת את העצבים ועוברת הלאה, מתרתחת בתוך תוכי על טיפשותם של אנשים.

הבעיה היא אצלי אוביסולי. האהוב הוא כזה אדם עדין ונעים שגם אם יעיר למישהו על התנהלותו, הנל יקבל את זה בחיוך.

לי אין את זה, אי שם בערבות הימים הפכתי למיזנטרופית ולכן בדרך כלל אני אעלה לטונים אלימים כי באופן כללי אני די שונאת את כל העולם.

מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה - יש מצב שאני שונאת את אוכלוסיית ישראל בלבד - 

העצבים שלי הם בעיקר על אנשים שנתקעים לי בעגלה כי הם לא יכולים לעמוד בתור כמו בני אדם או עסוקים מדיי בטלפון מכדיי לטרוח ולהסתכל לאן הם הולכים, על הורים אידיוטים שמזניחים את הילדים שלהם ואלו בתורם עושים את המוות לכלב שלי (אקא ערסים קטנים שכבר קרוב לחודש מפוצצים נפצים בכל העיר וגרמו לכלב שלי לפתח חרדות. שוב)...

בגלל פיצי אני משתדלת לפתח אורך רוח ולא לריב עם כולם (אחרת פרובפלי כבר היתי נדקרת עד עכשיו),

אבל חייבת להודות שלפעמים יש בי ככ הרבה אנרגיה טעונה, שאני רק מחפשת מישהו שיעלה לי את הפיוז כדי לעוט עליו בזעם.

אני צריכה לחזור לעשות ספורט. או לעשן.

או סקס. תזכירו לי מה זה...?

שוין, מקסימום תמיד אפשר לפתח אלכוהוליזם.

פרינססה בתחפושת שור זועם