איזה חג מגניב וצבעוני זה פורים. איזה יופי כל הילדים המחופשים. נהדר שכולם כל כך מאושרים ומלאי רינה, פשוט מעלה חיוך כל אותן מאה הפיות והפאוור רינג'רס (איך? איך הם עדיין לא נכחדו עם {או ע"י, הינו הך} הפוקימונים...?..), פ33ות לגבות רוסים עם וודקה.

בלאט.

מסביב העולם עושה עדלאידע, משתכר לו לדעת עם משלוחי מנות (בגיל הרך) או משלוחי המממ... מנות (לאלו המיועדים להגיע לעמוד הראשי של "מעריב" בתור המקרה השבועי שרצח את אשתו), או סתם - משתכרים. ואני? מתחפשת לאופטיקאית. מעבירה יומם וליל (נו, עד 8 בערב) בחנות האפלולית, בוהה בפרצופה העגמומי של הבוסה ומשתוקקת לפרוץ החוצה אל הרחוב - צהלה ושמחה.

כפיצוי, לבילוי סופ"ש מקבלת אנוכי יומולדת כפול ומשולש של סבתאסבתא ואמא - כך שאת תחפושת השפנפשנה אשאיר (שוב) צפונה במעמקי הארון (אלא אם אחליט לעשות מופע מרהיב למשפחה ובאותה הזדמנות לארגן לעצמי שבשנה הבאה לסבתות כבר לא תהיה יומולדת) - ואשבה לי בנחת עם בורשט ושאר מטעמים ממיטב המטבח הרוסי עם אחגדול סובל וכל הברנז'ה הרוסית.

(יו... קו!)

הימים הנוראיים.

בימים האחרונים (כמה וכמה) אינני יעלה מינית. כל הבולשיט הנשי שנראה בפרסומות של "אולוויס" כחופשה במיאמי (זיב זיב זיבי!!!). יו (ק)נואו (לפחות החלק הנשי שכבר הגיע לבגרות... ואלו שלא - בכל מקרה עדיף שלא ימשיכו לקרוא). הבעיה היא שאני מסתובבת ככלבה מיוחמת סביב כל דבר ארוך - החל מעמודי תאורה, תמרורים והאיש הארוך בעצמו ומזילה ריר של חרמנות, מוכנה לקפוץ ולפמפם אותם או להוריד לעצמי את השחלות - רק להפסיק את לשוני המשתרבבת עם כל ישבן מסוקס שעובר מולי ברחוב; כבר התחלתי לפתח יבלות מרוב טאטוא מדרכות ושכאלו.

 - לו רק היתי בת 12 (עם פדופיל שיספק לי את החרמנות החולנית שלי?!)

לילה טוב וחג שמח לכולם! עשו סקס.. (למען אלו שהטרקטור שלהם לא חורש בבוץ)