אנוכי חיה. באמת.
הצרה עם הבלוג היא שהוא לא עולה מתוך המחשבה, אלא כל פעם שיש לי חשק לעדכן עליי להתיישב, להקליד, לשלוח. את בעיית החשק כבר עברתי זה מכבר - כל רגע ויום שדבר מה משעשע נופל עליי - ראשי אץ ומתמלא רעיונות כיצד זה היתי מספרת את זה בבלוג. מתקרבת לשלב השני - ההתיישבות, ושם נתקעת. אותה עצלנות שמונעת ממני לכתוב לג'נענע חונקת אותי ומרחיקה אותי מהמקלדת מלאת הפירורים ושאריות החלב (מי אמר ל-א לאכול ליד המחשב?!) וכך עובר עוד שבוע מבלי שאספר על סטיותיו של הבוס והבוסה, על סילסוליי בסלסה (גרועים להחריד, NOTE לעצמי - לא לנסות לפזז אחרי לילה לבן. ואם כן - לא עם אנשים רגישים ברגליים) ושאר ממתקים.
שבת.
גשם ממלא את העיר הקטנה, מעלה פנטזיות של מערכת ביוב נורמלית כשכל הרחובות מוצפים מים עד הגרון בעוד אני והמושימושי קמים מוקדם מוקדם ורצים לגלידריה שמול הבית להתענג על קרפ שוקולד רותח. בנעליים רטובות וכמה שיעולי שחפת הגענו במהרה למשכן הקרפ, המתנו מספר דקות להכנתו של המעדן, מתענגים על הרגע הרומנטי (לא כולל את המוכרת השמנמנה והילד ההיפראקטיבי שלה) כשצלצול הפלאפון המחריד שלי (הצלצול והפלאפון) מודיעים לי בקולה של אמא'לה כי היא עוד דקה בחוץ.
ברב קולות (שלו, שלי היו עסוקים בלעיסה נמרצת של הקרפ) הוחלט כי נדחה את הרומנטיקה לשבוע הבא. 
מאני מאני מאני.
המושימושי מצא איזהו כסף מסתובב ברחוב. סכום גדול מכדיי לקנות בו גלידה ולשכוח מהמזל שנפל עליך (או הנאחס שנפל למישהו אחר). המלצתי לקנות משהו לחברה נפסלה על הסף והדמים יועברו לפינוק עצמי. מה טוב.
הפרט המוזר בכל היספור הזה הוא כי אין זו הפעם הראשונה כי מישהו מחבריי מוצא את הסכום הנ"ל מתרוצץ בחופשיות ברחוב - האם מדובר על קונספירציה חולנית או איזה פילנטרופ משועמם? כך או כך... עם חשבון הוצאות שגדול ממידת החזה של פאמלה אנדרסון - אני אמורה להיות זו שתזכה למצוא אבדות שכאלו בחורב.
ועוד אומרים לא לללכת עם האף למטה....
אושר בכושר.
היות ויש לי כ"כ הרבה כסף (מינוס 500 נגיד) וזמן פנוי מדיי (6 שעות ולילה ללא שינה) התחלתי לבקר יומית בחדר כושר הכי הכי של העיר קטנה (הכי שווה, הכי יקר 
). צפוי היה כי בחד"כ הנראה כמו איזוהי סדרת ריאלטי אומללה יסתובבו כוסיות ארוכות רגליים ושרירים ובחוריקים מעוצבים ומחוטבים. למעשה , מה שיצא הוא שחצי מהאנשים אני רואה מדיי שבוע בחנות והם מהווים את מדגם האוכלוסיה השמנמן ומבוגר - מהללו שאסתכל על ישבן הרוטט רק אם ארצה להקיא את ארוחת הצהרים שלי והשאר הינן בחוריקות חמודות שלא היו עוברות את שלב הריצה ב"משמר המפרץ" או בחוריקים רזים~רזים~רזים שמנפחים את פלג הגוף העליון ונראים בכלליות כמו סוכריה ענקית על מקל. מזל שהחד"כ כולל טלויזיות פלאזמה ענקיות המשדרות ערוץ 3 ושאר מוחקי משכל - מה שמביא אותי לצפייה קבועה (גם) בערוץ 5 פלוס, שם מסתתרים הגברברים האמיתיים (מה כדור? מי הבקיע שכר? אני רוצה עוד תקריב לרגליו של השוער האיטקלי).
ג'נענע.
רגע לפני שעמדתי לשכוח מן האתר הנ"ל עם שיחלופי העורכים (וזריקתי המשוערת מעבודתי ככתבת) נסתבר כי העורכת החדשה חסה עליי ועודנה רוצה כי אמלא מילים ריקות על אופנה ובלונד. בעודי מחפשת רעיון קיבלתי המלצה לקרוא את עיתון הנוער החדש ("GO") - להבין את ראשם של הפרחחים הקטנים. בעודי מדפדפת בנייר הכרומו נפערו עיני בהלם למראה כתבות על "איך יורדים..", "מה את לא אוהבת שהוא עושה במיטה" וכן הלאה מסוגי הפורנו הרך. אינני אצה להגיד כי בגיל 14 לא ידעתי מהו סקס וכיצד נראת בחורה בערום (ברור שלא גלשתי באתרי פורנו. המממ... הם פשוט היו לי במייל) - אך לא זכור לי כי פריצות שכזו התפרסמה בעיתונים , יחד עם הוראות מציצה. היכן התמימות? הלינקים של "עולם הסקס של ענת" שנמחקו בטרם ההורים יגלו אותם בהיסטורי? היכן הילדות שבה בעיתוני הנוער דיברו על מלכת היופי של טיחואנה?!?!
אוף, הנוער של היום. אני כבר לא מבינה את הדור הצעיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
