כל כך הרבה פעמים אני מחזיקה את עצמי שלא לצאת על אנשים ברחוב.

רק היום ראיתי איזו מטפלת קשישה שהוציאה תינוק לבחוץ הרותח עם מעיל פוך וכובע צמר. יופי מפגרת, עשית תינוק שקשוקה מרב שהרתחת אותו.

והפוסטמה שנתנה לילדים שלה (בני 4 בערך) לעמוד באמצע המרכז המרכזי ולזרוק נפצים לכל עבר. הלוואי שאחד יפול לך על הראש בזמן שאת משוחחת לך בטלפון שלך ונותנת להם להטריד את כל העולם.

אני בולעת את העצבים ועוברת הלאה, מתרתחת בתוך תוכי על טיפשותם של אנשים.

הבעיה היא אצלי אוביסולי. האהוב הוא כזה אדם עדין ונעים שגם אם יעיר למישהו על התנהלותו, הנל יקבל את זה בחיוך.

לי אין את זה, אי שם בערבות הימים הפכתי למיזנטרופית ולכן בדרך כלל אני אעלה לטונים אלימים כי באופן כללי אני די שונאת את כל העולם.

מצד שני, עכשיו כשאני חושבת על זה - יש מצב שאני שונאת את אוכלוסיית ישראל בלבד - 

העצבים שלי הם בעיקר על אנשים שנתקעים לי בעגלה כי הם לא יכולים לעמוד בתור כמו בני אדם או עסוקים מדיי בטלפון מכדיי לטרוח ולהסתכל לאן הם הולכים, על הורים אידיוטים שמזניחים את הילדים שלהם ואלו בתורם עושים את המוות לכלב שלי (אקא ערסים קטנים שכבר קרוב לחודש מפוצצים נפצים בכל העיר וגרמו לכלב שלי לפתח חרדות. שוב)...

בגלל פיצי אני משתדלת לפתח אורך רוח ולא לריב עם כולם (אחרת פרובפלי כבר היתי נדקרת עד עכשיו),

אבל חייבת להודות שלפעמים יש בי ככ הרבה אנרגיה טעונה, שאני רק מחפשת מישהו שיעלה לי את הפיוז כדי לעוט עליו בזעם.

אני צריכה לחזור לעשות ספורט. או לעשן.

או סקס. תזכירו לי מה זה...?

שוין, מקסימום תמיד אפשר לפתח אלכוהוליזם.

פרינססה בתחפושת שור זועם

רושמת לעצמי לעלות פוסט נוסף על מנשאים, למרות שהדרדעק לא ממש אהב להיות כרוך בפיסת בד חונקת ועד הרגע הנוכחי מעדיף להיות אצלי בידיים ולמנוע ממני גישה למקרר, תמי4 ואסלה.

שוין, בשש אבא שלו כבר חוזר ואני אצחצח שיניים .

טוב, זה אומנם לקח נצח אבל הבטחתי ואני מקיימת, לשם הדורות הבאים - הנקה.

בקיצור, ההגיון אומר שוואלה, מה הבעיה? לוקחים עולל אחד קטן, ציצי אחד מלא בחלב, מחברים איכשהו ושמחה וצהלה - הילד שבע והאמא מחוייכת.

אי שם במהלך השנים והאבולוציה משהו בכל הקטע החייתי של לחבר ולהניק די נדפק והיום כמעט אף אחת לא יכולה בלי יועצת הנקה*.

הילד מתחבר לא נכון (או יותר נכון, אף אחד לא מסביר איך לחבר אותו בצורה אינסטנקטיבית), אוכל לך את החזה ואת נשארת מרוטה וכאובה עם הנקות של שעות, התעוררויות רציפות ובאופן כללי חשק עז להחליף הכל בתחליפי חלב (מטרנה וכאלו) וזין עם זה שהנקה טובה יותר (והיא אכן טובה ומורידה משמעותית סיכון למוות בעריסה).

* יועצות ההנקה בבית החולים הן לרב שואה בחלוק ויכולות להשמיד הנקה כמו שכמעט ועשו לי.

כשטוחנים בבית החולים כמה הנקה חשובה ומפחידים מפני תחליפים כאילו היו השטן, שוכחים להזכיר את הקשיים - קפיצות הגדילה, שהם יום עד שלושה ימים בהם הפעוט מחובר לך לציצי (לשם הגברת כמות החלב) ואת יכולה לשכוח ממקלחת, אוכל, שרותים ושמחת חיים. שאיבות מתישות שבהם את יושבת שעה עם משאבה ובסוף יוצא לך שני מיליליטר חלב, ההתעצבנות שלהם על השד (כי יש מעט מדיי\יותר מדיי חלב, כי יש להם גזים, כי הם תינוקות) שכוללת משיכת ראש אחורה כשהפטמה שלך עוד מחוברת אליהם.

אבל... אחרי הפתיח המפחיד הזה, ממרום חודשיים וחצי - אני יכולה להגיד שזה ממש משתפר. ההנקות התקצרו לכמה דקות, הכאבים פוחתים ונעלמים והתסכול הנוראי של הימים הראשונים מתחלף להרגעות והנאה - עם שמחה שלא צריך לסחוב ולחמם בקבוקים אלא היכולת לשלוף בכל רגע ובכל מקום את הציצ ולהציל ילד בוכה\רעב\עצבני\עייף\מתוסכל...

נגמרו התקופות של בכי בלילות (שלי) ואני מתחברת לקבוצת "ליגת לה לצ'ה" בפייסבוק (קבוצה תומכת הנקה) ומעודדת את היולדות הטריות, עונה על שאלותיהן ומרגישה כאילו כבר יכולה לעשות בית ספר לכל מניקה שהיא.

אני חושבת שהקטע הכי קשה הוא תחושת הלבד, במיוחד בלילות הקשים. מציאת הקבוצות בהן גם ככה תמיד יש נשים מניקות שערות בלילה ויכולות לשוחח, לעודד ולשתף הצילה לי את ההנקה (יחד עם היועצת. שווה כל גרוש). היום פיצ כבר נמצא באחוזון 97 ונראה כמו ילד בן חצי שנה - עגלגל וחייכני.

פתאום ההורות לא נראית ככ מפחידה ואני אפילו מצליחה לגנוב רגעים שפיצ ישן כדי לסדר, לנוח או סתם לקרוא ספר*.

אני בהחלט מבינה את אלו שנשברות או מוסיפות מטרנות להנקה כדי לישון מדיי פעם, אך יחד עם זאת, בסופו של דבר, כשפיצ יונק ומחייך אלי בו זמנית - אני רואה כמה זה היה שווה בשבילי. 

*מה שמזכיר לי ש"התופת" - החדש של דן בראון, די מחורבן

פרינססה, אמא של פיצ