אני רושמת בפייסבוק וחושבת על הבלוג.

הצורך לכתוב גואה בי, אבל היד אינה משגת את המחשב ובנייד שצמוד אלי רב היום, קשה לרשום יותר מכמה תווים בודדים (וגם אז ההודעות שלי נראות בערך ככ!הח, בטח כשמנסה להקליד בזמן הנקה).

 היו לי פרצי רגשות שהספקתי לשרבט על הוול של ספרצוף, אבל הם שייכים לכאן באמת ולכן אני מביאה אותם בשם אומרם (או משהו כזה):

זמן קצר אחרי שפיצ* נולד, התגאתי בעובדה שהבית נראה די מסודר יחסית לתינוק. לאט לאט, החלו חפציו להתגנב לסלון - פה משטח משחקים מגולגל, שם צבר ספרים אידיוטים לפעוטות ועל השידה בקופסאת צעצועים, הס פן תעיר, שוכב לו דובון זעיר. משוך לדובון בחוט והוא יחל לנגן מנגינת שיר ערש ערבה. אממה? יום אחד אמאלה משכה חזק מדי בחוט והדובון נדם לעד (אמאלה התרגלה לדבר על עצמה בגוף שלישי, כדי שפיצ ידע להבדיל בין זו עם החלב וזה עם הזיפים).

ישנים להם פיצ ואמא במיטה (וגם אהוב אחד, אבל הוא לא שומע כלום) ולפתע, מתוך החשכה,  מתחיל להתנגן לו מעצמו שיר ערש מאי שם בסלון.

לונג סטורי שורט, אנחנו ישנים עכשיו עם שום סביב לצוואר, לפחות אלו מאיתנו (זאת אומרת כלום חוץ ממני) שלא מחכים כל הלילה ערה כדי להגן על המשפחה מצעצועים רדופים.

*הידוע גם כאורון, בילי (בגלל בילירובין גבוה בלידה), פלטיאל (שם שהיה בספר השמות ושעשע אותי למוות. הילד בקושי פולט וזה בטוח בגלל השם. כמו שכל היפות נראות כמו צרה צרורה), פרידריך (הבלונד, העינים הכחולות והמראה האוסטרי העגלגל), פיצ הראשון - אקא, לשם הבלוג, פיצ.

ואז יש את הגזים (מסוג הנושאים שלא מדברים עליו אם את אשה, עד שיש לך ילד ואת מוחאת כפיים על כל פוק)...
בשלב הראשוני מקבלים ילד צורח כל לילה עד חצות. בשלב השני, הילד נרדם בשבע ככה (ואני הולכת לישון בחצות פלוס פלוס), אבל מתעורר מכאבי בטן בארבע- חמש ומתפתל כאחוז שדים (הממ..) עד שיוצא קיטור. 
לאט לאט נשברים כל שיאי האי שינה שלי ואני מאצליכה לטפקד באופן נורמלי לכלותין!

אבל בסופו של דבר, עם כל העייפות, כשפיצ אוחז בי מתוך שינה, פוקח רגע עין לראות שאני שם ונרדם עם חיוך - זה עושה לי חשק ללדת עוד עשרה כאלו.

פרינססה