בבלוג זה
בכל הבלוגים
כחזיר בר מרחרח בין גלי חצאיתך,
המתקצרת ככל שמתארכים הימים.
לא מהססת לנעוץ בי
קרדום המבט הכובש
בשמש של רבע לחמש.
כזיקית ערמומית בעלוות הכרמל,
עיני הופכות ירוקות
זוהרות חושייך.
נפצי לי אשליות בלום ברזל
שמצאת על חורבות דגם בית חלומותינו.
בעטי בי כפחית בירה ריקה עד שאתפכח,
הכי, הכי על מסילת הלגו הרעועה שלי,
חכי חכי מי יגיע אחרון!
האביב מחרחר.
מכרכר סביבך כאחרון הדון ז'ואנים המקשישים,
מקרקש כאחרון הצוררים.
בקבקבים מהדהדי פרקט
פותח חלון בצרצור פוסט מלנכולי
כדי לאוורר את כובד השנים
ולסגור את הקצוות הישנים.
צרור מפתחות ניתך על פורמייקה
כפי שאני מתיך אותך
למסילות הברזל של המיטה.
כדי להזכיר לך
שהליצן שלך הוא רב אומן.
את בובתי האחת,
קימוריך ליפופי חוטי ברזל יפיפיים.
ואני הבוּב שלך,
איש המדרגות רב הדרגות,
השחף המצמיד מקורו למזח הבוער שלך.
מה כבר ביקשתי?
רק זרקי לי איזה "כן".
מטפס על גבעות שדה השיפון של נעוריך
גם כשהברווזים מזמן שלחו הזמנה לחתונה
והאגם הפך למדמנה,
כפאב נטוש,
צהוב זכוכית של בירות על מרצפותיו,
בשמש המתפכחת מההנגאובר.
חיפשתי אותך
בכל מדרגות העיר
המלאות בעורכי דין ורופאים
חתולים מנתרי פציינטים
ואדיות בהם משתקפת דמותך מכל ראי שבור
ומעוורת את המתבונן בה בבוהק השמש.
בינתיים תופר לך חיוךJ
מביטה בי סמור שיער,
סתור משמעות.
רק טיפת רוק ניתזת בלהט הרגע
משפתייך
על וילון שורק רוחות,
המלטפות רגליך
בגלי החצאית המתנפנפת
בגלל שהאביב מתעורר.
המתקצרת ככל שמתארכים הימים.
לא מהססת לנעוץ בי
קרדום המבט הכובש
בשמש של רבע לחמש.
כזיקית ערמומית בעלוות הכרמל,
עיני הופכות ירוקות
זוהרות חושייך.
נפצי לי אשליות בלום ברזל
שמצאת על חורבות דגם בית חלומותינו.
בעטי בי כפחית בירה ריקה עד שאתפכח,
הכי, הכי על מסילת הלגו הרעועה שלי,
חכי חכי מי יגיע אחרון!
האביב מחרחר.
מכרכר סביבך כאחרון הדון ז'ואנים המקשישים,
מקרקש כאחרון הצוררים.
בקבקבים מהדהדי פרקט
פותח חלון בצרצור פוסט מלנכולי
כדי לאוורר את כובד השנים
ולסגור את הקצוות הישנים.
צרור מפתחות ניתך על פורמייקה
כפי שאני מתיך אותך
למסילות הברזל של המיטה.
כדי להזכיר לך
שהליצן שלך הוא רב אומן.
את בובתי האחת,
קימוריך ליפופי חוטי ברזל יפיפיים.
ואני הבוּב שלך,
איש המדרגות רב הדרגות,
השחף המצמיד מקורו למזח הבוער שלך.
מה כבר ביקשתי?
רק זרקי לי איזה "כן".
מטפס על גבעות שדה השיפון של נעוריך
גם כשהברווזים מזמן שלחו הזמנה לחתונה
והאגם הפך למדמנה,
כפאב נטוש,
צהוב זכוכית של בירות על מרצפותיו,
בשמש המתפכחת מההנגאובר.
חיפשתי אותך
בכל מדרגות העיר
המלאות בעורכי דין ורופאים
חתולים מנתרי פציינטים
ואדיות בהם משתקפת דמותך מכל ראי שבור
ומעוורת את המתבונן בה בבוהק השמש.
בינתיים תופר לך חיוךJ
מביטה בי סמור שיער,
סתור משמעות.
רק טיפת רוק ניתזת בלהט הרגע
משפתייך
על וילון שורק רוחות,
המלטפות רגליך
בגלי החצאית המתנפנפת
בגלל שהאביב מתעורר.