תפרחת העשן שלך מקיפה אותי,

מצמררת קצוות ליד האוזן.
סיגריית הפומית הארוכה שלך
מבריקה על עורך כמראת זהב,
מלטפת אותי בנקודת האל חזור.
הבל פיך דוקר מכנסיי,
מרקד על דל שפתי.
ההבל שלך, בניגוד להבלי העולם הזה,
הוא אמת צרובה בעור,
דיוקן כל זריחותיה ושקיעותיה של השמש.
כאומצה עסיסית את הופכת פסים,
שתי עד הערב,
רוקדת.
על שפת הים שלך,
היוקדת.
עורך כל כך צורב שאני מתקלף.