קראתי שאנחנו מתאהבים או מחפשים זוגיות או אפילו ברמת הדייט באבטיפוס הדומה לנו, מאוהבים בנרקיסיסטיות בהשקתפותינו במראה.

האמת היא שלגבי לפחות זה נכון לגמרי ולכן אני מתאהב בחארות, כי גם אני חרא.

ואצלי הרי השנאה העצמית, הביקורת, הצליבה כל שני וחמישי, הדיכאון, הדרמות המגוכחות שאני מייצר לעצמי ולסביבה, העליות והירידות-

הכל שלי, הכל קשור למה שאני מתאהב בו- מעגל קסמים מסוכן, כולו טבול באהבה עצמית הרסנית, רומנטיקה נטולת קשר למציאות, פנטזיות פואטיות סוריאליסטיות, תמהיל של שירה, סרטים ישנים, חלומות ופרגמנטים מרומאנים שלא יכולים להתגשם על קרקע המציאות, אפילו לא ברמת ניסוי מדעי או מחקר פסיכולוגי בהתפתחות האדם.

זה עצוב ואני צריך לעבוד על עצמי, להשתנות, לחפש מישהי נכונה ולאו דווקא דומה, מזכיר לי שפעם נמשכתי למישהי שמכרה לי זיתים בשוק הכרמל

ולא חשבתי שהיא דומה לי, לא בגלל התנשאות, סתם חשבתי שאנחנו טיפוסים שונים אבל היה לנו דיבור מאוד מיוחד, דיאלוג נדיר מתוך כל אותם דיאלוגים עם נשים כל חיי.

האחרונה שהתאהבתי בה אמרה לי שאנחנו נשמות תאומות ונדמה לי שהיא ראתה בי אח, חבר ואפילו מישהו להתחרות בו או את עצמה שמתחרה בה כמו לרוץ מול מראה בחדר כושר, שיקוף פנימי שלה.

מעגל הדומות וההשתקפויות הזה הרס את חיי.

לא שאי אפשר לבנות, לשקם ולהתקדם, פשוט נדמה לי שאני אוהב ושונא את עצמי ואת בנות זוגי הפוטנציאליות בצורה לא בריאה, אני לא בוחר במי להתאהב, לרוב מדובר בבחירות מזוכיסטיות (ולא מהסוג הארוטי) וכאן נכנסת השנאה העצמית.

הרי מדובר בנשים שאולי מרתקות, מושכות, מוזות ומקיימות איתי דיאלוג כה מרובד ועמוק אבל בסוף אנו שונאים זה את זו ומובילות לאותו החורבן שאני חווה עם עצמי בכל מקרה. 

ואולי אני בכלל לא בתקופה המתאימה לחיפוש אהבה? הבעיה היא שאני אוהב כפי שאני נושם, אוכל וכותב.