אזהרה - פוסט לא משעשע. בכוונה, לשם שינוי.
בנוסף, יש הרבה מחשבות פאגיות שהחלטתי להעלות על הדף (זה רק פיגר אוף שפיץ). אז זהו.
כל-כל הרבה השתנה בכל-כך מעט זמן.
חשבתי על זה מתישהו השבוע, כשהלכתי ב-4 לפנות בוקר עם 40 קילו על הגב, נשק ביד אחד, מכשיר-קשר ביד השנייה ומשקפת תרמית על הצוואר, שבשעה הזאת לפני שנה (טוב, לא בדיוק - שנה וכמה שבועות) כנראה הייתי שיכור ומבסוט באיזה פאב, או טוחן פיצה ומשחק פוקר אצל חברים.
הייתי עם חברים אחרים לגמרי (טוב, לא לגמרי, אבל הרוב התחלפו), עם אותה חברה שנתיים, תכל'ס לא עושה כלום עם החיים שלי (אבל ממש נהנה), עובד בעבודה סבבה (סדרן 4 חודשים? ממלצר פעמיים בשבוע?) או סתם מתחפש"ן ובסך-הכל שום דבר ראוי לציון. היו לי הרבה חוויות טובות בתקופה הזו, אבל עם כמה שבחודשים האחרונים אני מתגעגע אליה, נראה לי שטוב שעברתי הלאה.
פתאום אני מוצא את עצמי זוחל בחורים שכוחי-אל, מסתער בשעות-לא-שעות על הרים, סוחב אלונקות עם מסיכות אב"כ לילה שלם או רועד מקור באיזו שוחה מזדיינת בתיז-אל-אמו, וחושב איזה מוזר זה.
כאילו אין קשר בין מי שהייתי בתיכון וברוב השנים האחרונות למה שאני בשנה האחרונה.
אני לא חושב שאם היו מבקשים מאחד המורים שלי לזהות אותי הם היו מקשרים בין הילד המעצבן שמפריע להם בשיעור ורק מחכה לחזור הביתה ללוחם סיירת שהמפקדים שלו תופסים ממנו בנאדם רציני ואחראי, ושאם יש מחר מלחמה אשכרה אמור לצאת לקרב (אבל עדיין רק מחכה לחזור הביתה).
בשנה הזאת (שלא הייתה ממש רווית עידכונים, אני יודע; לרוב אין לי הרבה חשק לחלוק עם האינטרנט את החיים שלי, עכשיו אני כותב את הדברים בעיקר בשביל עצמי) הספקתי להתנתק מהבית ומהחברים, לצאת מהבועה של המרכז, להבין (או לפחות להתקרב ללהבין) מה באמת חשוב לי, מי באמת דואג לי, מי חבר אמיתי ומי סתם הומו שבמקרה מסתובב איתי הרבה, מי באמת ישאר איתי גם כשקשה ומי יעזוב כשלא יהיה נוח, ועוד המון דברים.
לא יודע כמה בני 19 (פאקינג שיט, עוד מעט 20) בעולם הספיקו לעשות את הדברים שאני עשיתי (ואני לא מדבר רק על נקודות שיא של "וואי, הטסתי מטוס" או "שיואו, צנחתי", גם הדברים השגרתיים של להיות חייל בקרבי), ועם כל הזין שאני אוכל עכשיו מהצבא, זאת תקופה שנותנת לי פרספקטיבה מצויינת על החיים.
כשפתאום עוצרים בעוד איזו נסיגת-אלונקות אינסופית, וצוות של 20 וקצת לוחמים עייפים ושבו"זים מתיישב בשקט לאכול מנת-קרב (כולם נהיים ילדי-שואה... אוכלים פירורי לחם מהרצפה, אוכלים את האבקה של הקפה, ומי ישמע על לשפוך את המים של התירס? די משעשע), אני מסתכל לשנייה מסביב וקולט נוף שיכול היה להיות יפה למדי (אם לא היינו לומדים לתעב אותו כי אונסים אותנו על כל הר וגבעה בסביבה), שקט של טבע, ומעלינו שמיים אינסופיים ומלאי כוכבים שאתה בחיים לא רואה בתוך העיר, פתאום הכל נראה מוזר. אין שום סיכוי שהאדם שאני עכשיו זה אותו ילדון שהבריז משיעורי מתמטיקה לפני שנה וחשב שהוא יודע משהו על החיים.
זה גם חבל לי, כי אני לא רוצה שמי שהייתי יעלם. אני מקווה שאגלה שהשניים משתלבים יחד, ושכן יכול להיות לוחם קשוח וילדותי, חיית-שטח שבבית אוהב להתקלח 3 פעמים ביום, שלא ישן ימים שלמים אבל בבית עדיין יכול לקום ב-3 בצהריים ולהתבאס שהעירו אותו מוקדם, שכשהוא מחזיק רימון ביד יכול להיות הכי אחראי בעולם, וכשהוא בפאב עם חברים יכול להיות הכי מפגר שיש, וששני הצדדים האלה לא סותרים אחד את השני.
מה שכן, יש דברים שלא ישתנו לעולם.
פלוצים זה עדיין מצחיק אחושילינג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
