השיר paroles paroles (מילים, מילים, או בתרגום חופשי - הכל דיבורים) מעורר בי תמיד התרגשות עצובה: זה לא סתם שיר, זה סרט.

אני יכולה ממש לדמיין את הסצינה שבה הגבר מנסה לפתות את אהובתו מהצד השני של הדלת, בעוד היא מקשיחה את ליבה בפנים הבית, ומנסה לנפנף את המילים, שכבר כבשו אותה מספיק פעמים בעבר והתבררו כריקות. כל מילה מאיימת לשבור את חומת ההתנגדות, אבל היא נצמדת לידיעה הכואבת שמדובר, כמה עצוב, רק במילים. מילים קל להגיד, אבל קשה לקיים.

ככל שהוא מפציר יותר להקשיב לו, כך היא ממשיכה לקרוא בקול את השלילה שלה, יותר חזק ויותר חזק, כדי לגבור על כוחן של המילים, כמו ילד שמכסה על אוזניו וצועק כדי להגן על עצמו מהעולם, עד שמגיע השיא:

מצד אחד הוא חוזר ולוחש: כמה את יפה, כמה את יפה,

מהצד השני היא זועקת בלב שבור: מילים, מילים, מילים!

האם תחזיק מעמד מול הלשון המלטפת אותה או שתפתח בעוד כמה דקות את הדלת?

* תרגום חופשי לבית הראשון, הגבר בסוגריים *

(זה מוזר, אני לא יודע מה קרה לי הערב,

אני מסתכל עלייך כמו בפעם הראשונה)

שוב מילים, תמיד מילים, אותם המילים

(אני לא יודע עוד מה להגיד)

רק מילים

(אבל את סיפור אהבה כל כך יפה,

שלעולם לא אפסיק לקרוא)

מילים קלות, מילים שבירות

זה היה יפה מדי

(את של האתמול ושל המחר)

הרבה יותר מדי יפה

(מאז ומתמיד האמת היחידה שלי)

אבל תמו ימי החלומות

וגם הזכרונות יבלו,

כשישכחו

(את כמו הרוח שמניעה את מיתרי הכינור

ונושאת איתה את ריח הוורדים)

קרמל, סוכריות ושוקולד

תודה, אבל לא הם לא בשבילי

(לרגעים, איני מבין כלל)

אתה יכול להציע אותם לאחרת

שאוהבת את הרוח, ואת בושם הוורדים

 אני, המילים הרכות העטופות במתיקות,

נוחתות על שפתיי אך לעולם לא על לבי

(עדיין מילים)

מילים, מילים, מילים

(הקשיבי לי)

מילים, מילים, מילים

(אני מתחנן בפנייך)

מילים, מילים, מילים

(אני נשבע לך)

מילים, מילים, מילים, מילים, מילים, עוד מילים שאתה מפזר ברוח

(לשיר המלא)