| |
|
| 10/2003
מילות סתרים
בערב יום הכיפורים, לפני בערך חמש עשרה שנים, הצטופפנו שכני ואני בחדר מואר היטב. אמא שלו ניסתה לשכנע אותנו לצאת אל הרחוב ולהצטרף אל הילדים האחרים שמרשרשים באופניהם החדשים. אבל אנחנו בשלנו. מילון פתוח על ברכנו האחת, ומחברת פרושה על ברכנו השניה, היינו עסוקים בהמצאת שפה חדשה.
בהתלהבות שלפנו את המילים החשובות מהאלפבית והמצאנו להן מקבילות בג'יבריש, לכבוד השפה הטריה, שנקראה אחר כבוד: הצפרדטלקית. לבנו פעם וראשנו כבר בנה את החלום: מכתבים שנחליף בשפה הסודית, בפרטיות החדשה שבנינו לנו.
מעולם לא צלחנו את האות גימל (חמדה, מהרי והעלי את האות דלת כדי לא ליפול באותה המלכודת). עד היום מילים כמו אבא ואהבה נותרו בדד ללא ידידותיהן חיבוק או חברות.
תראו, כרוכית
נזכרתי בידידי זה לפני עשרה ימים (ולפי הטרנד המתגבש של אנשים מעולמי לזהות אותי, לא אתפלא אם גם הוא מסתובב פה, אהלן!) ובמנהג שהיה לנו לשלוח בחגים מכתבי שטנה, תחובים בקפדנות בתיבות הדואר האחד של השניה. התענגנו על ההומור השחור שנטף ממשפטי האיחולים הרשעים שלנו, והתפקענו מצחוק.
רציתי השנה לשים לו בתיבת הדואר ברכת שטנה כזו לראש השנה, אבל לא מימשתי. הוא בטח לא גר שם, ואמו תפתח את המכתב ותשנא אותי לעד, דמיינתי. אבל סוכות עוד לפנינו, ואני בטח לא אוותר על הסיכוי לחיוך משותף שיצחיק את שנינו עוד פעם אחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
