רגע אחרי ההנאה מפרסום הפוסט בפרויקט האינטרבלוגי "3 דברים שלא ידעת עליי", השתלטה עליי תחושת חמיצות פנימית. כמו תמיד, גם הפעם היתה החשיפה מלווה באמביוולנטיות. מצד אחד, יש תחושה מאוד נעימה בלהגיד על עצמך דברים חדשים, לאוורר את הפרטים האינטימיים, לחלוק חוויות חיים ולשתף. מצד שני, לא תמיד הכי נעים לראות את הדברים שלך מפוזרים בחוץ. למרות שבחרתי בפרטים שהם מיוחדים לי מצד אחד אבל גם לא פותחים לגמרי את הקרביים, הסתבר שהם יקרים לי, פרטיים לי, שלי, והנוכחות שלהם בחוץ מביכה אותי, וגם, אני חוששת, הופכת אותם לסתמיים, נחלת כולם, חסרי חן, ובעיקר – לא בשליטתי. קשה לאבד שליטה. אבל כנראה שקשה יותר וגובה מחיר יקר יותר, אני חושבת, לא לשתף את העולם המקיף בחוויות שעוברות עליי, ולסמן סביבי עיגול שלאף אחד אין אליו כניסה.